רב שאול דוד בוצ'קו

הקלה ב"עקרות הלכתית" דיון לאור שיטת הרב קוק

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הרב שאול דוד בוצ'קו

הקלה ב"עקרות הלכתית"

דיון לאור שיטת הרב קוק

הקדמה

לשם הבנת הרקע למאמר זה נקדים את הנידון הרפואי וההלכתי בעניין.[1]

רקע רפואי הלכתי

כידוע, הזמן בו יכולה אישה להרות הוא ביום הביוץ בלבד (ביוץ – ביצית משתחררת מן השחלה לחצוצרות) במרווח של כ-12-24 שעות מהביוץ עצמו.[2] כמו כן, המחזור (דימום הוסת) של האישה מתרחש בממוצע כ-14 יום לאחר הביוץ. ההלכה קובעת כי כל אישה שמדממת דימום וסתי נעשית נידה וצריכה לספור מתחילת הדימום ארבעה או חמישה ימים (תלוי לפי מנהגי ספרד או אשכנז[3]) ואפילו אם הדימום פסק לאחר יום חייבת להמתין ימים אלה משום חשש פולטת שכבת זרע, ואחר כך עוד שבעה נקיים – וביחד 12 יום. אצל רוב הנשים, הביוץ הבא מתרחש מיד לאחר 12 יום אלו או בימים הקרובים לאחר מכן, בזמן בו היא כבר מותרת לבעלה, וכך יכולה האישה להרות.

המושג "עקרות הלכתית" מכוון לאישה שמחזור הווסת שלה קצר באופן קבוע מהרגיל או שימי הדימום שלה ארוכים מהרגיל, והביוץ שלה מתרחש לפני שמסיימת את ספירת שבעת הנקיים וכשרה לטבול במקוה, כך שבשעה שניתרת לבעלה שוב אינה יכולה להרות. אמנם ניתן לדחות את הביוץ באופן מלאכותי על ידי צריכת הורמונים הדוחים ביוץ, אך פתרון זה אינו מתאים מבחינה רפואית לחלק מהנשים. [4]

 

הרקע ההלכתי

מדין תורה אישה הרואה דם "בעת נידתה" טמאה שבעה ימים (כולל ימי הדימום עצמם) ובסוף אותם שבעה ימים (אם כבר פסקה לדמם) טובלת ונטהרת לבעלה. לאחר שבעה ימים אלו ישנם אחד-עשר ימים נוספים הנקראים ימי זיבה, שבהם אם ראתה דם למשך יום אחד או יומיים (מה שנקרא בתורה ראייה "בלא עת נידתה") צריכה לספור יום אחד נקי ולטבול, ואם ראתה דם למשך שלושה ימים רצופים צריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם ורק אז יכולה להיטהר. לאחר י"א ימים אלו, לכשתראה דם נחשב דם זה לדם נידה ואז ורק אז מתחיל מחדש החשבון של ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה.[5]

כבר בימי רבי יהודה הנשיא (עיין נידה סו ע"א) הובחן הצורך לקבוע זמנים אחידים יותר בפרט במקומות שמצויים אנשים שאינם בני תורה ויתקשו לחלק בין ראיה בימי זיבה לראיה בימי נידה וכן יתקשו להבחין בין דם טמא לדם טהור[6], ולכן תיקן רבי ב"שדות" ("מקום שאין בני תורה" – רש"י, שם, ד"ה בשדות) שכל אישה שרואה דם שלושה ימים רצופים צריכה לספור שבעה נקיים שמא היא בימי זיבה. כמו כן ברואה יומיים תיקן לספור ששה נקיים ולא חמשה בלבד, שמא רק מהיום השני החלו ימי נידה וצריכה להשלים שבעה ימים מהיום השני ולא מהראשון. לאחר מכן בתקופת רבי זירא הנהיגו בנות ישראל בעצמן שאפילו ראו טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. וראה לשון הטור (יורה דעה, סימן קפג):

משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה[7].

חומרא זו מאריכה את הזמן שהאישה נשארת בטומאה והיא אחד הגורמים העיקריים לאיחור זמן הטבילה ממועד הביוץ כך שנוצרת עקרות הלכתית.

דין נוסף המביא לידי הארכת ימי הטומאה הוא חומרת כמה מהראשונים שאסור לאישה לפסוק בטהרה ולספור שבעה נקיים באופן שיש לחוש שתפלוט שכבת זרע. שיעור הזמן שחוששים לפליטת שכבת זרע הוא שש עונות, ולכן אם שמשה עם בעלה סמוך לתחילת הדימום יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים רק כעבור ארבעה ימים מלאים מהתשמיש, דהיינו ביום החמישי, אפילו אם הדימום פסק קודם לכן, וכן פסק ה"שולחן ערוך" (יורה דעה, סימן קצו, סעיף יא). לדין זה הוסיף הרמ"א (שם) שתי חומרות:

  • חומרת "תרומת הדשן" שלמעשה צריך להמתין חמשה ימים ולהתחיל לספור רק מהיום השישי (ואין כאן המקום להאריך בטעמו).
  • יש למנות ימים אלו גם כאשר אין חשש ממשי לפליטת שכבת זרע – דהיינו אף אם האישה לא שמשה עם בעלה כלל סמוך להופעת הדימום [וכתבו ה"בן איש חי" (פרשת צו) וה"שולחן גבוה" (סימן קצו אות כז), שבדין זה גם הספרדים נהגו להחמיר את חומרות הרמ"א].

מאמר זה יתמקד בדיון האם יש להקל במקום פריה ורבייה לנהוג לפי דיני נידה וזבה מן התורה.[8] לגבי החשש של פולטת שכבת זרע, כבר הסכימו הרבה גדולים שבמקום עקרות הלכתית יש להקל אף לבני אשכנז לנהוג כדעת ה"שולחן ערוך", ובמקום דחק גדול יש שהקילו אף יותר.[9]

אך עדיין, הקלה בדין זה לא תפתור את הבעיה בכל המקרים, שהרי בדרך כלל הדימום עצמו מתמשך לפחות 4-5 ימים וממילא אי אפשר להתחיל את ספירת הנקיים קודם לכן, ועל כן יש להזדקק לשאלה שלפנינו – האם ניתן במקום הדחק שכזה להקל לאישה לנהוג כדין נידה דאורייתא ולא להצריך שבעה נקיים אלא שבעה ימים מתחילת הדימום?

פתרון באמצעות נטילת גלולות

אם יש פתרון פשוט לעקרות ההלכתית על ידי לקיחת גלולה, ולקיחה זו לא מסובכת ופותרת את הבעיה, כמובן שאין לנו להתחכם ולחפש דרכים אחרות.[10]

ההצעה להקל על פי דין התורה

לפני כאחת עשרה שנים היה פולמוס גדול בעקבות מאמרו של ד"ר דניאל רוזנק[11] שדגל בביטול חומרתו של רבי זירא וביקש להסתפק בדין תורה שמאפשר לטבול אחרי שבעה ימים. הצעתו הייתה גורפת ושמה ללעג תקנות חכמים ודבריו נדחו בצדק מכל וכל.[12]

אמנם אם לא מדובר בהיתר גורף אלא בהיתר יוצא מן הכלל למקרים מיוחדים, כגון נשים שלא יכולות בשום אופן לקחת הורמונים או שההורמונים מזיקים להן, נראה לכאורה שיש מקום למצוא קולא.

במאמר זה נבסס ראשית את ההנחה שתקנת רבי שהוזכרה לעיל אינה חשש מן התורה אלא תקנה מדרבנן,  ולאחר מכן נראה שבמקום צער כה גדול של מניעת פריה ורביה יש מקום להקל בתקנה  זו ולנהוג כדין התורה.

כמובן איני בא לפסוק אלא להעלות את המורכבות בפני מרנן ורבנן.

נימוקים לדחיית ההקלות

לכאורה יש לדחות רעיון זה משתי סיבות:

  • החומרא לספור שבעה נקיים לאחר מחזור אינה רק מנהג של רבי זירא אלא גם גזירת רבי[13] (נידה סו ע"א). רבי גזר שאין לספור את שבעת ימי נידה אלא מיום אחרון שראתה דם, והסבירו רבותינו בעלי התוספות (שם, ד"ה שניים) שהטעם הוא כי אין אנו בקיאים במראות הדמים ויתכן שצבע הדם של הימים הראשונים היה של דם טהור ואילו דווקא הצבע של היום האחרון הוא של דם טמא, ואם כן שבעת הימים מתחילים רק ביום אחרון של הראיה ואי אפשר לספור שבעה ימים מיום ראשון של הראיה, והרי זה ספק דאורייתא.[14]
  • תקנת רבי זירא היא תקנה חזקה ובגמרא (ברכות לא ע"א) מובא שהיא הדוגמה של הלכה פסוקה, כלומר הלכה שאין להרהר עליה כלל וכלל.[15] וכפי שכתב המאירי (ברכות לא ע"א, ד"ה נמצא):

לכך קבלוה חכמים מהם וקיימו את דבריהם ועשאוה כהלכה פסוקה שאין עליה תשובה והוא העניין שקראוה בכאן הלכה פסוקה.

וכך כתב הריטב"א (נידה סו ע"א, ד"ה אמר):

וכיון דעבדה ר' זירא שמעתא ובפרק אין עומדין (ברכות ל"א א') מנו לה להלכה פסוקה, למדנו כי חכמים קבלו מהם כן ועשו אותה תקנה ופשט איסוריה בכל העולם ואין כח לבטלה ולא להקל בה כלל.

תשובת הרב קוק זצ"ל בנידון זה והקשיים בה

הנה מורנו ורבנו הרב קוק זצ"ל דן בשאלה דומה (שו"ת דעת כהן, סימן פד). בשאלה זו היה מדובר באישה חולה מסוכנת אשר הרופאים אמרו שרפואתה היא שתיכנס להיריון, אלא דא עקא היא לא תוכל להיכנס להריון אלא אם תתייחד עם בעלה ביום השביעי שאחרי תחילת המחזור.

למסקנה, מתיר הרב לאישה באופן עקרוני לטבול ביום השביעי מיום ראיית הדם (מחמת פיקוח נפש), אך למעשה אוסר בגלל שאינו מקבל את דברי הרופאים שאישה זו יכולה להתעבר רק עד היום השביעי מהתחלת וסתה ולא מאוחר יותר, ובפרט שזה סותר לדברי חז"ל (נידה לא ע"ב).

תשובה זו מרתקת מכמה פנים. במהלך התשובה דן הרב בשאלה האם פיקוח נפש דוחה ספק עריות,[16] וכן דן בתוקף מנהגו של רבי זירא ובגזירת רבי בדברים הנוגעים לנידוננו, ונעיין נא בדבריו.

הרב מדבר מפורשות על מנהג "שנהגו בנות ישראל" שהוא מדברי רבי זירא, אבל כולל בתוכו את גזירת רבי, וזה לשונו:

והטעם של החומרא שלנו, שנהגו בנות ישראל, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים, אינו לשיטה זו[17] אלא משום גזירה, שמא תראה ששה ימים דם טהור ויום השביעי תראה דם נדה, כמו שכתב הטור בסי' קפ"ג. ואם כן, באישה שתחילת ראייתה הוא דם טמא, ובתחילה לפני זה לא ראתה כלל לפחות י"א יום, אין לנו שום ספק על זיבה, והויין כל הנקיים רק גזירה בעלמא ואיסור דרבנן לבד. ואולי עוד קלוש משאר איסורי דרבנן, שהרי הוא באמת רק מנהג שנהגו בנות ישראל, וידוע שמנהג הוא לא חמור כדרבנן ממש.

מבואר בדברי הרב זצ"ל שאישה שלא ראתה דם למשך לפחות י"א יום[18], ואחר כך ראתה דם למשך כמה ימים, אין לה מקום לחשוש שראיית הדם שלה היא בימי זיבה (לשיטת רש"י ורוב הפוסקים), וממילא מעיקר הדין אינה צריכה שבעה נקיים אלא יכולה להיטהר כעבור שבעה ימים מיום תחילת ראייתה, אלא שבנות ישראל הנהיגו חומרא בעצמן לשבת שבעה נקיים אפילו באופן זה. ומסיים הרב שייתכן ולחומרא זו אין אפילו תוקף של איסורי דרבנן משום שהיא נובעת ממנהג ולא מתקנה.

אך לכאורה יש להתפלא על קביעתו של הרב שמדובר בחומרא בעלמא. אמנם הדבר מובן לגבי חומרת רבי זירא שבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל כשהיו נקיות לפני כן סופרות שבעה נקיים, שזהו רק מנהג ואין בו חשש של איסור דאורייתא. אבל לגבי הגזירה של רבי – שאותה הוא מתאר בתשובתו – לכאורה אין הדבר כן, היות ואם הימים הראשונים היו של דם טהור ורק ביום האחרון היה דם טמא, היא צריכה מן התורה להמתין עוד שישה ימים, ואיך תטבול כבר במוצאי יום השביעי.[19]

יישוב תשובת הרב קוק

ואחרי העיון נראה שהרב זצ"ל מבין שאף דינו של רבי הוא רק גזירה דרבנן ולא איסור משום ספק דאורייתא וזאת משני טעמים:

הטעם הראשון – נראה כי ברור הוא שבדרך כלל דם שאישה רואה בתחילת המחזור שלה הוא דם טמא, משום שאם לא נאמר כן ייצא שכל הנשים אינן נידות אלא מדרבנן. ונבאר את הדברים: אם אכן יש ספק אמיתי שהדם שראתה האישה הוא דם טהור מאחר שאין אנו בקיאים במראות הדמים, הלוא יתכן גם שכל הימים שראתה היו מראה דם טהור ולא היה לה דם טמא כלל[20]. נמצא אם כן שיש לנו ספק האם בכלל נטמאה, ואף שספק דאורייתא לחומרא, הרי לשיטת הרמב"ם החומרא היא רק מדרבנן, והן זאת לא שמענו מעולם שנשים שהרגישו וראו דם תהיינה טמאות רק מדרבנן!

ועל כורחך עלינו לומר שמוחזק לנו שדם הוסת של היום הראשון הוא דם טמא, ורק במיעוט המקרים אותו דם יהיה דם טהור. וכיון שכן, טמאה האישה מן התורה כבר מיום הראשון של ראייתה, ואין לתלות שתחילת ראייתה הייתה דם טהור. ומכאן מבואר בהכרח שמה שגזר רבי לחשוש שמא הדם הראשון היה דם טהור ורק הדם האחרון היה דם טמא אין זה חשש אמיתי מן התורה, אלא הרי זו הרחקה וחומרא בלבד, ואין כאן יותר מגזירת חכמים. מטעם זה נקראת גזרה זו תקנה של רבי ("התקין רבי בשדות"), כי אם היה זה אסור מכח ספק דאורייתא וכי צריך רבי לאסור זאת, הן זהו דין בכל התורה כולה שספק דאורייתא לחומרא.

ויש להביא ראיה נוספת למה שכתבנו מכך שביחס לחיוב לפרוש מאשתו סמוך לווסתה[21] (וסת החודש או וסת הפלגה וכו') מחשיבים את יום הוסת רק לפי יום הראשון של הראיה הקודמת, ואם כל הימים היו שווים בחשש שזו תחילת הוסת, היינו צריכים לחשוש לכל הימים[22].

הטעם השני – גם אם נאמר שאכן יש ספק אמיתי האם הדם שהאישה ראתה ביום הראשון הוא דם טהור או דם טמא ולא כמו שהעלינו, עדיין יש טעם נוסף לומר שגזירת רבי (שאשה שראתה שני ימים יש לה לחוש שרק הדם ביום השני היה דם טמא ולכן עליה להתחיל את ספירת שבעת הימים מהיום השני ולא מהיום הראשון) אין בה ספק דאורייתא, משום שיש כאן ספק ספקא, ספק שמא היא בכלל טהורה – כי אולי הצבע של כל הימים היה צבע של דם טהור, ואם נטמאה אולי נטמאה כבר מהיום הראשון.[23]

אבל האמת יורה דרכו כמו שכתבנו בתחילה שדברי רבי נאמרו רק לחומרא ולא לקולא, שהרי לא שמענו מעולם להקל על כל הנשים מצד ספק שמא המראה שלהם היה מראה טהור, ועל כורחך אין זה אלא חומרא בעלמא וכפי שכתב הרב קוק.

ואפשר להוסיף עוד טעם שאין לחוש מן התורה שמא בתחילה היה דם טהור ורק בסוף דם טמא, כי חשש זה למדנו רק מדברי הראשונים[24] שביארו את תקנת רבי שאם ראתה יומיים  צריכה לשבת עוד ששה נקיים מחשש שמא היום הראשון היה דם טהור ורק מהיום השני התחיל דם הנידות המטמא, אולם לפירושו של רש"י (נידה סו ע"א, ד"ה בשדות, ובשני הד"ה הבאים ברש"י) חששו של רבי היה שמא היום הראשון היה שייך לימי זיבה של המחזור הקודם. ובאמת אין מקום לחשש זה אם עברו שמונה עשר יום מתחילת הוסת הקודם[25], אלא שרבי גזר לכל הנשים ולא חילק, ואם כן אין כאן חשש דאורייתא כלל וכלל. רש"י אינו יחיד בפירושו, אלא כך פירשו גם הרשב"א (נידה סו, א ד"ה יש מי שגורס[26]) והריטב"א (נידה סו, א ד"ה יש)[27] וכן תוספות רי"ד (נידה סו, א ד"ה אמר)[28]. ולפי זה נוסף לנו עוד ספק בדבר, האם הפירוש כרש"י או כתוספות, וגם זה מצטרף לספק ספקא להקל.[29]

ומה שמרן הרב זצ"ל לא נחת לכל זה במפורש, כי חמור מזה הביא – שאפילו אם נתחשב בדעת הרמב"ם שעל כל ראייה יש להסתפק אם היא בימי נידה או בימי זיבה ונחשיב את דעתו כדעה שקולה באופן שווה לשאר הראשונים, עם כל זאת יש לנטות להתיר. ומה שכותב על כך חל מכל שכן על חששו של רבי (גם לפירוש התוספות). וזה לשון הרב (שם):

ואפילו אם נחזיק את המחלוקת שבין הרמב"ם וסייעתו לרש"י וסייעתו בענין ימי נדה וימי זיבה לספק שקול, הרי יש לנו ספק ספקא, חדא שמא כרש"י וסייעתו, ואז אין כאן ספק תורה כלל בנידון דידן כי אם גזירה דרבנן, ואם תמצי לומר כהרמב"ם וסייעתו, אכתי יש ספק שמא בימי נדה היא עומדת.

אם כן, כל שכן לגבי החשש שמא הדם בימים הראשונים היה דם טהור ורק הדם האחרון היה דם טמא, שיש לנו כמה ספיקות: שמא כרש"י, שרבי לא חשש כלל שמא הימים הראשונים היו דם טהור; ואם כתוספות, הרי הוכחנו שמעיקר הדין כבר היום הראשון מוחזק כיום של דם טמא; ואם תאמר שמא הוא דם טהור, אולי גם הדם של יום אחרון היה דם טהור. ועל כן כתב הרב שדין זה ודאי אינו חמור משאר איסורי דרבנן ואפילו קלוש ממנו.

"הלכה פסוקה"

לעיל הבאנו את לשון הרב, שכתב:

ואולי עוד קלוש משאר איסורי דרבנן, שהרי הוא באמת רק מנהג שנהגו בנות ישראל, וידוע שמנהג הוא לא חמור כדרבנן ממש.

ולכאורה יש להתפלא על דבריו מהגמרא שהבאנו לעיל (ברכות לא ע"א) שקוראת לחומרת רבי זירא "הלכה פסוקה" ופירשו הראשונים שהכוונה שאין להרהר עליה כלל.

אולם אחרי העיון נראה שרש"י לא פירש כך את העניין של הלכה פסוקה, וזה לשונו בדף לא ע"א:

הלכה פסוקה – שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפלתו.

כלומר, זו הלכה שקל להבינה. וכך משמע גם מההקשר בגמרא שצריך לומר הלכה פסוקה לפני התפילה, דהיינו הלכה פשוטה שאין קושי להבין אותה.

ואפילו למאירי ולריטב"א שהבאנו למעלה, יסביר מרן הרב שהיה לגמרא צורך מיוחד להדגיש חומרא זו דווקא מפאת היותה חומרא רחוקה ויש חשש שיזלזלו בה, ועל כן צריך ללמד אותה בלי מקורותיה כדי שיקבלו אותה. אבל כל זה כשאין שעת הדחק שאין לנו להתחכם על תקנות חז"ל כלל וכלל, אבל לפי האמת בשעת צורך גדול צריך לנהוג בגזירה זו בממדה האמיתי.

האם ההיתר רק בפיקוח נפש?

הרב קוק עצמו נשאל בנידון שהיה בו פיקוח נפש. אמנם על פי ההסבר בתשובתו שתקנות אלו לא זו בלבד שאינן חזקות יותר מאיסור דרבנן אלא אפילו קלושות מאיסורי דרבנן רגילים, יש לנו מקום גדול להתיר בכל מקרה של עקרות הלכתית בנשים שלקיחת הורמונים אינה מתאימה למצב בריאותן ומטרתן לקיים מצות פריה ורביה. ונבסס את הדברים מכמה וכמה טעמים.

משום פסידא לא גזרו רבנן

בכמה מקומות בש"ס מובא שבמקום הפסד לא גזרו חכמים, לדוגמה היתר מלאכה דאורייתא בשינוי כדי למנוע הפסד ממון (כתובות ס ע"א):

תניא, נחום איש גליא אומר: צינור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן.

חשוב לציין שאין זה היתר גורף, שכן הכלל הוא שכדי שלא לעבור על איסור דאורייתא אדם צריך להיות מוכן להפסיד כל ממונו,[30] וחלילה להשתמש בהיתר זה בצורה גורפת. בנידון שלנו לא מדובר בהפסד ממון בלבד אלא בדבר הרבה יותר חשוב, האפשרות להקים משפחה ולקיים מצות פריה ורביה, ולכן יש כן מקום ללמוד מקל וחומר מההיתר "שבמקום פסידא לא גזרו רבנן", ואף אנו נאמר שמלכתחילה רבי ורבי זירא לא גזרו במקום מניעת מצות פריה ורביה.[31]

"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה"

גם אמרו (ברכות יט ע"ב) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה", והסבירה הגמרא שהכוונה לאיסור דרבנן, והתירו לטלטל מוקצה משום כבוד הבריות, וכן התירו לעבור על איסור דרבנן של טומאה משום כבוד מלכים, והתירו לזקן ואינו לפי כבודו שלא לקיים מצות השבת אבדה.[32] והרי ידועים לכל רגשות ההשפלה של זוג שלא יכולים להקים משפחה, וגם כל הטיפולים כרוכים בהשפלות קשות.

"במקום צער לא גזרו רבנן"

ופוק חזי בהלכות שבת (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכח, סעיף לג) שגונח מותר לינק חלב מבהמה ואף שמפרק הוא תולדה של מלאכת דש התירו חכמים משום צערא היות והאיסור הוא דרבנן בגלל שזה מפרק על ידי שינוי, ואף שראינו שלהלכה פסק המחבר (שם, סעיף יז) שאין לעבור על איסור דרבנן על ידי ישראל, כאן שאין אפשרות לעשות על ידי גוי, מותר (כך פירש ה"משנה ברורה", שם, ס"ק קז). ועוד מביא המחבר (שם) שיטות שמתירות כל איסור דרבנן בשביל חולה שאין בו סכנה. נלמד מכאן שבמקום צער ואי אפשר בעניין אחר לא גזרו רבנן.

וכי אין צער עצום להישאר ערירי!?[33] וכי הטיפולים אינם כרוכים בצער גדול!?

בשביל פריה ורביה מותר לעבור על עשה דאורייתא

על מי שחציו עבד וחציו בן חורין כותבת המשנה שכופין את רבו לשחררו (עדויות א, יג):

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי: תיקנתם את רבו ואת עצמו לא תיקנתם – לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול, ליבטל?, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ח, מה) לא תהו בראה לשבת יצרה. אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין… חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

על אף שעובר על עשה של "לעולם בהם תעבודו", התירו חכמים בגלל גודל המצווה של פריה ורביה. ולמה לא נתיר איסור דרבנן בשביל פריה ורביה כשאין דרך אחרת?[34]

גם בדיני נידה העמידו דבריהם על דין תורה

בדיני חציצה, ידוע שמן התורה רק רובו ומקפיד חוצץ וגזרו חכמים ברובו ואינו מקפיד ובמיעוטו ומקפיד ומכל מקום כתב רש"י (יבמות עח ע"א, ד"ה משום), שברובו ואינו מקפיד היות והאיסור מדרבנן אוקמינן אדאורייתא[35], והביא דבריו ה"נודע ביהודה" להלכה (מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן קלה) שבמיעוט ומקפיד, במקום שאי אפשר מוקמינן אדאורייתא, והרב עובדיה יוסף (טהרת הבית, חלק ג, עמ' יד-טו) הביא עוד מחברים שפסקו כמותו.

ואפשר להוסיף על זה הדרך דוגמאות רבות. וראה בהערה דברי כמה פוסקים שדנו להקל בנידוננו מחמת כל הנ"ל.[36]

בעיות הלכתיות בפתרונות אחרים

והנה כולם מבינים שהצורך להיכנס להריון הוא צורך גדול, והרבה פוסקים[37] התירו לעשות הזרעה מלאכותית, פעולה שכרוכה בהוצאת זרע, שאף היא איסור חמור שמתירים לצורך פריה ורביה, וזה גורם טראומה לבעל שצריך להוציא את הזרע, ולפעמים אינו עולה בידו וצריך לעשות כל מיני תחבולות כדי שיצליח להוציא זרעו.  בנוסף, הדבר כרוך בהפיכת תהליך הכניסה להיריון למעשה רפואי משפיל עבור האישה, שרופאים צריכים להכניס לה את הזרע או להוציא ביציות ולהכניסם אחר כך בגופה, וזה כרוך בהשפלה קשה ובפגיעה בצניעות, אלא שהכל הותר בגלל המצווה הגדולה של פריה ורביה. ובנוסף הרבה פוסקים אוסרים לעשות זאת כשהאישה נידה[38] ואם כן עדיין לא יעלה מזור לנשים שאינן יכולות להיטהר לפני הביוץ.

ומדוע לא נתיר לטבול על פי דין תורה – בלי לבטל חס ושלום תקנת רבי ורבי זירא אלא כהוראה לשעת הדחק על פי הכללים האמורים לעיל, כי כל הסיבות הנ"ל להיתר יש באישה זאת, ואין זה לנוחות בעלמא אלא לקיים המצווה הראשונה של התורה???

יש להוסיף, שכיום רוב הנשים אין להן הרגשה, וממילא יש לצרף את השיטה שכל היותן נידה הוא רק מדרבנן.[39] ואף למי שאומר שבבדיקה פנימית האישה נידה מן התורה[40] כי אמרינן שיתכן ובאותה שעה הרגישה ולאו אדעתה בגלל שחשבה שזו הרגשת עד[41] – נוכל ללמד לאותן נשים שלא תעשינה בדיקה פנימית[42] ואז כל האיסור הוא מדרבנן! ואף שיש חולקים על כל זה[43] ודאי שאפשר לצרף שיטות אלה כסניף להיתר.

לכן אני שואל: מדוע לא נתיר לצורך גדול? ואין זה היתר אלא מצווה גדולה, אלא שעד כאן לא העזתי להביע דעתי בעניין כי מקובל בכל מקום לאיסור,[44] ואני איני מבין מדוע להחמיר ולא להשתמש בכלים שנתנו לנו חכמים שהופכים את התורה שלנו לתורת חיים?

יודע אני שעיקר הטענה היא שאם יתירו בשעת הדוחק יבואו ויתירו יותר – ואני אומר שיש גם סברא הפוכה: שאם לא נתיר יבעלו באיסור כרת, ואין לנו להתחכם כי אין אנו לא תנאים ולא אמוראים, ועל האיסור נגיד אסור ועל המותר נגיד מותר.

סיכום

סיכומם של דברים: מדין תורה אשה שיש לה מחזור צריכה לספור רק שבעה ימים מתחילת ראייתה ולטבול. רבי יהודה הנשיא תיקן שכל אשה שיש לה מחזור מתמשך צריכה לספור שבעה נקיים.

במאמר זה הארכנו להוכיח שדינו של רבי הוא מדרבנן ואינו מוגדר כספק דאורייתא. מטעם זה, בשעת צורך דוחקת של אשה שאין לה אפשרות להרות אם תקיים את תקנת רבי (ואין לה פתרון ישים אחר), נראה שיש להקל באופן נקודתי לסמוך על דין התורה היות שכפי שראינו ממקורות רבים חכמים לא העמידו את דבריהם בכגון זה. גם כתבנו שיתכן וקולא זו עדיפה על פני הזרעה מלאכותית.

על מנת להקל צריכים להתקיים התנאים הבאים:

  • לפני שמשתמשים בהיתר זה צריך לברר בירור רפואי מעמיק האם אכן הבעיה של אשה זו היא בעיה של ביוץ מוקדם והאם לא מתאימות לה דרכים אחרות שאין בהן בעיה הלכתית כלל כגון על ידי סיוע טבעי או תרופתי לקיצור הדימום או לאיחור הביוץ.
  • אם ניתן לפתור את הבעיה על ידי הקלה בימים שצריכה להמתין משום חשש פולטת שכבת זרע כפי המבואר בפוסקים, אין היתר לוותר על שבעה נקיים.
  • חובה שיעברו לכל הפחות שמנה עשר ימים מתחילתה של הוסת הקודמת ואחד עשר ימים נקיים אחרי שטבלה כדי שיהיה בירור שהיום הראשון של וסת זו הוא אכן בימי נדה ולא בימי זיבה.
  • יש להיזהר שלא תתחיל לספור את שבעה הנקיים מעת ראיית כתם אלא מעת שהתחילה הוסת ממש.
  • כמובן דברים אלו נאמרו רק בזמן ובאופן שהאישה תוכל להרות לאחר הטבילה ולשם ההריון ואין להרחיב ההיתר כלל וכלל.

אחזור ואומר: לא כתבתי למעשה, רק כתבתי את הרהורי לבי לרבותינו הגאונים, והם יאירו עינינו בהבנת תורתנו הקדושה.

 

[1]           ההקדמה וכן חלק מן ההערות להלן בהשתתפות הרב י. קושלבסקי. אני מודה לכל הרבנים שעברו על המאמר והעירו את הערותיהם המחכימות.

[2]           גם אם הייתה עם בעלה לפני הביוץ היא יכולה להרות כי הזרע יכול "להמתין" ברחם כמה ימים.

[3]           לדעת חלק מפוסקי ספרד די לספור ארבעה ימים מיום התשמיש האחרון.

[4]           לפעמים הביוץ המוקדם אינו אלא סימפטום לבעיה אחרת ובמקרה זה הקדמת הטבילה לא תועיל

[5]           לרמב"ם יש שיטה אחרת בעניין זה, שלאחר י"א ימי זיבה מתחיל מיד החשבון של ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה מחדש (משנה תורה, איסורי ביאה, פרק ו, הלכות ב-ו), אך שיטתו יחידנית ולא התקבלה להלכה (ראה ש"ך, יורה דעה, סימן קפג, ס"ק ד, ותמיהתו על דברי ה"לבוש").

[6]           מן התורה קיימים רק חמשה גוונים מדויקים של דם המטמאים את האשה (משנה במסכת נדה דף יט, א). חכמים הקדמונים בתקופת המשנה והגמרא ידעו להבחין בין הגוונים הטמאים לטהורים, אך אומנות הבחנה זו נעלמה עם השנים כבר בתקופת האמוראים (נדה כ, ב). בעקבות זאת נקבעה ההלכה שכל מראה אדום טמא.

[7]           עיין ב"בית יוסף" (שם) הכותב שדברי הטור אינם ברורים כל הצורך, ועולה מדבריו שמהלך הדברים היה כך:

מתחילה התעורר חשש שאין בקיאין במראה הדמים המדויק ולכן החמירו לטמא כל מראה דם. בעקבות זאת הוצרכו להחמיר בכל ראיית דם לספור את שבעת ימי הנדה מן היום האחרון לראיית הדם כי אולי רק ביום זה התחיל הדם הטמא ובימים הקודמים היה דם טהור [ומפירוש רש"י  על תקנת רבי (נידה סו, א, ד"ה שנים) מתבאר חשש אחר – שמא היום הראשון היה בימי זיבה ורק השני בימי נידה, ולכן חשבון ספירת שבעת ימי נידה מתחיל רק מהשני, וכן משמע מדברי הרא"ש שמעתיק ה"בית יוסף"]. חשש זה מחייב כל אשה שראתה דם לספור ששה נקיים [לא לשם ספירת נקיים של זבה אלא לשם השלמת שבעת ימי נדה].

חשש נוסף היה שהאישה טועה בין ימי נידה לימי זיבה, וכשרואה ג' ימים וחושבת שהיא בימי נידה ואינה צריכה אלא להשלים ספירת שבעת ימי נידה (דהיינו עוד שישה ימים מהיום האחרון שראתה וכנ"ל) באמת היא בימי זיבה וצריכה מן הדין לישב שבעה נקיים, ומחמת חשש זה החמירו עוד שכל אימת שרואה ג' ימים רצופים עליה לספור ז' נקיים. וכל זה היה כלול בתקנת רבי בשדות.

לאחר מכן הנהיגו בנות ישראל חומרא נוספת בעצמן שאפילו ראו טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. ומבאר ה"בית יוסף" בשם הראשונים שאף שמעיקר הדין אחרי תקנת רבי כבר אין כל חשש איסור, מכל מקום, היות ויש מקרים שגם ראיית דם כחרדל מצריכה שבעה נקיים מן הדין, והיינו אם ראתה אפילו טיפת דם כחרדל בתוך ימי ספירת שבעה נקיים (שאז סתרה ספירתה וצריכה לספור שבעה נקיים מחדש), החמירו בנות ישראל על עצמן הרחקה יתירה להשוות את כל הראיות ולהצריך בכולן שבעה נקיים.

הט"ז (יורה דעה, סימן קפג, ס"ק ב) ביאר שלאחר שרבי תיקן לשבת שישה נקיים על כל דם שתראה בימי נידה שמא רק הדם האחרון היה טמא, חששו בנות ישראל לבלבול בין ימי נידה שצריכה לשבת שישה נקיים לימי זיבה שצריכה לשבת שבעה נקיים, ולכן הצריכו לשבת שבעה נקיים על כל דם ודם. דבריו מבהירים יותר מדוע החמירו לספור שבעה נקיים גם באופן שברור שאין האשה נמצאת בימי זיבה המחייבים ספירת שבעה נקיים, כגון כשעברו מאז חחילת הראיה הקודמת מספיק ימים נקיים המוציאים אותה מכלל ימי זיבה. 

[8]           להקלה מסיבות אחרות ראה לדוגמה הרב דוד בן זזון "זוג שאינו שומר הלכות נידה: תפסת מועט תפסת – בדין תורה ובמנהג החכמים" צהר עמוד 257 (התשע"ו).

[9]           להרחבה ולמקורות נוספים בעניין זה ניתן לעיין במאמרם של הרב אליעזר בן-פורת ופרופ' פסח קליימן "אפשרויות הלכתיות למניעת עקרות עקב ביוץ מוקדם" אסיא פה-פו, עמוד 83 (התשס"ט).

[10]          ראה בעניין זה טובה גנזל ודינה רחל צימרמן "היבטים הלכתיים ואתיים בהתערבות הורמונלית לפתרון בעיות הלכתיות" צהר לט עמוד 165 (התשע"ו).

[11]          ראה: דניאל רוזנק ורבקה שמעון "חומרת רבי זירא – האם הגיע הזמן לחשיבה מחודשת?" הצופה (3.11.2006). שנים אחדות לאחר מכן פרסם ד"ר רוזנק ספר שהוקדש לנושא זה, ראה דניאל רוזנק להחזיר טהרה ליושנה (התשע"א). 

[12]          ראה לדוגמה הרב אריה כ"ץ "חומרת בנות ישראל בזמן הזה" אמונת עתיך עמודים 95-103 (ניסן התשע"ד).

[13]          אמנם רבי גזר גזרה זו רק ל"עם שבשדות", וזאת משום שבימיו עוד היו מצויים בערים חכמים גדולים שהכירו היטב את מראות הדמים ולא היה חשש לחוסר הבחנה בין דם טמא לדם טהור, אך מתקופת האמוראים ואילך נעלמה חכמת הבחנת הדמים גם מן החכמים, ולכן תקנת רבי שייכת בכל מקום.

[14]          כאמור לעיל, תקנת רבי הייתה שאישה הרואה יום אחד סופרת שישה והוא (כלומר משלימה לשבעה ימים כדין נדה של התורה וטובלת); אם ראתה שני ימים סופרת עוד שישה נקיים ואז טובלת, ואם ראתה שלושה ימים סופרת שבעה נקיים כדין זבה וטובלת. והנה הטעם לכך שבמקרה שראתה שלושה ימים סופרת שבעה נקיים הוא משום שחוששים שמא תראה בימי זיבה שאז מדין תורה טעונה שבעה נקיים, אבל אם ראתה שני ימים יש להבין מדוע אינה מוסיפה לספור חמישה ימים בלבד כדין תורה, שהרי אין לחוש אותה לזבה גדולה מאחר שלא ראתה שלושה ימים. ועל כך כתבו התוספות שמאחר ואין הכל בקיאים בגוונים המדויקים שמטמאים את האישה, יש לחוש שהיום הראשון של הדימום היה דם טהור ורק מהיום השני החל הדימום המטמא שממנו יש לספור שבעה ימים.

            יש לשים לב כי תקנת רבי מצריכה כל אישה לספור שישה נקיים אפילו על ראיית יום אחד או יומיים, וברואה שלושה ימים מצריכה כבר לספור שבעה נקיים כמו שאנו נוהגים, ונמצא אם כן שתקנת רבי זירא הוסיפה למעשה רק יום אחד מעבר לתקנת רבי, וגם זאת רק באישה שראתה ראייה קצרה של יום או יומיים.

[15]          זה לשון הגמרא (שם): "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים".

[16]          כלומר, קיימא לן שעל שלוש עברות – וביניהן גילוי עריות – ייהרג ואל יעבור, וכאן הלוא מצד אחד יש פיקוח נפש, שהרי לפי דברי הרופאים רפואתה היחידה של האישה תהיה על ידי שתתעבר, וזה יכול להתרחש לדבריהם רק אם תתייחד עם בעלה ביום השביעי לראייתה. מצד שני בביאה באותו יום יש ספק עריות אם ננקוט שכל אישה היא ספק נידה ספק זבה, והרי אם היא זבה אינה נטהרת בטבילה ביום השביעי בלא שבעה נקיים קודם (נראה מן התשובה שמרן הרב זצ"ל סובר בפשיטות שאיסור נידה וזבה מוגדר כאיסורי עריות שיש עליהם דין ייהרג ואל יעבור, ולא נחת למחלוקת הפוסקים בנידון זה). ועיין שם בתשובה שמרן הרב מצדד להלכה שבספק עריות אין דין להיהרג ולא לעבור, ומביא לכך כמה אסמכתאות ומפלפל בזה הרבה, עיין שם.

[17]          ראה שם בתשובת הרב זצ"ל שלשיטת הרמב"ם בחשבון ימי נידה וזיבה, הסובר שמהיום הראשון שראתה אי פעם מתחילים ז' ימים שהם ימי נידה ואחר כך י"א ימים הם ימי זיבה ומיד מתחילים שוב ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה (בין אם ראתה ובין אם לא) וכן הלאה, נמצא שבכל ראייה של אישה יש להסתפק האם הייתה בימי נידה או בימי זיבה והוי ספק גמור מן התורה. אך לפי שיטת שאר הפוסקים (רש"י ועוד), שאחרי י"א ימי הזיבה לא מתחיל החשבון מחדש עד שתראה שוב בפועל ורק אז יתחילו ז' ימי נידה, אם כן אצל כל אישה שעברו שמונה עשר יום מהראייה הקודמת שלה, לעולם כל ראיה שתתחיל לראות תהיה בימי נידה ולא בימי זיבה, ורק מחמת מנהג רבי זירא מחמירים לדון ראייה זו כראייה בימי זיבה ולהצריך ז' נקיים. וזו כוונת מרן הרב בהתייחסו ל"שיטה זו", דהיינו לשיטת שאר הפוסקים מלבד הרמב"ם.

[18]          ונראה שכוונת הרב שהיו לה לפני ראיה זו י"א ימים נקיים לאחר שהסתיימו ז' ימי הנדה הקודמים או לאחר שטהרה מהווסת הקודם.

[19]          כלומר, כפי שהתבאר לעיל חומרתו של רבי כוללת שני חששות: א. חשש שלא ידעו להבחין בין דם טמא לדם טהור ויתכן שתחילת ראייתה תהיה דם טהור ורק סוף ראייתה תהיה דם טמא, ונמצא שיכולה להתחיל את הספירה רק מסוף ראייתה וכנ"ל; ב. חשש שהנשים לא תצלחנה להחזיק ראש בחשבון של ימי נידה וימי זיבה שלהן, ואז אפילו שיהיו בימי זיבה יחשבו שהן בימי נידה. והנה דברי הרב זצ"ל מובנים לגבי החשש השני – שאם לפני ראיה זו היו לה י"א ימים נקיים שוב אין לה מקום לחשוש שמא ראייה זו היא בימי זיבה, אולם החשש הראשון של רבי – שיטעו בין דם טמא לדם טהור, לכאורה עומד בעינו, ויש לאישה לחשוש תמיד שרק ביום האחרון ראתה מראה דם טמא ורק מאותו יום מתחילה ספירתה ואם כן עליה לספור עוד ששה נקיים כדי להשלים לשבעת ימי נדה. ואמנם הרב מדגיש בתשובתו שהיא עוסקת באשה שתחילת ראייתה הוא דם טמא, אך זה עצמו קשה, הלוא זה גופא היה חששו של רבי שמא תחילת ראייתה של האשה לא היתה דם טמא מאחר ואיננו בקיאים במראות הדמים, ואם כן הספירה יכולה להתחיל רק מסוף ראייתה.

[20]          תלמיד חכם אחד העיר לי כי לדעתו ברור שבזמן ווסת יש שלב בו הדם שהיא רואה הוא הדם שאסרה התורה, אלא שאין אנו יודעים איזה הוא, שהרי צבעו משתנה במהלך ימי הווסת. על כן היא בוודאי נידה דאורייתא, אלא שאין אנו יודעים ממתי. אך איני יודע מנין לו כן, ואם אכן כך היה לא היה צריך תקנה של רבי, ודאי שצריך להמתין ימים נוספים כי יש כאן ספק דאורייתא שדינו לחומרא. לכן נראה כמו שהעלינו, שעד כמה שהיינו מסתפקים שמא תחילת הימים היו בדימום טהור היינו יכולים להסתפק כך גם כל הימים וממה נפשך לא היתה האשה צריכה לספור יותר משבעת ימי נדה, ולכן הוצרך רבי לתקן שיש לחשוש שדווקא תחילת הדימום היה טהור וסופו טמא. 

[21]          אשר לדעת מקצת הפוסקים (כמובא בפתחי תשובה סימן קפ"ד, ג) הוא חיוב מן התורה.

[22]          אמנם יש ראשונים הסוברים שצריך לפרוש כל הימים, ראה בטור סימן קפ"ד, אך גם לשיטתם אין זה מחשש שמא הימים הראשונים לא היו טמאים אלא משום שכל הימים גורמים או מסיבות אחרות, ומכל מקום להלכה אין אנו פוסקים כן כמבואר בשלחן ערוך סימן קפ"ד סעיף ו.

[23]          יודע אני שאפשר להתווכח על ספק ספקא זה, כי לאחר שטבלה ביום השביעי מראיית היום הראשון לכאורה הספק הוא רק אחד – האם הראייה שראתה ביום השביעי היא ראייה המצריכה ספירה של שבעה ימים ממנה או לאו, ואם כן אין זה נחשב ספק ספקא, אולם עיין ברמ"א (יורה דעה, סימן קפז, סעיף ה) שעושה ספק ספקא יותר רחוק מזה. ובאמת יש כאן שתי ספיקות והוא ספק ספקא המתהפך כי על הראייה של היום האחרון אפשר להסתפק שמא הצבע הוא של דם טהור, ואפילו אם הצבע הוא של דם טמא שמא זהו יום אחרון לראייה ולא יום ראשון, ואפשר להפוך ולומר שמא היא כבר טמאה מיום הראשון וגם אם לאו, שמא מה שראתה היום הוא דם טהור. אכן באמת יש כאן שתי ספיקות, שתי סיבות להקל.

[24]          תוספות נדה סו, א ד"ה שנים; רי"ף שם; ר"ן שם; רא"ש פרק י אות ו; רמב"ן בנדה שם; טור סימן קפ"ג; מאירי נדה סו, א ד"ה דין תורה ועוד.

[25]          אם כבר עברו 16 יום מתחילת הראיה הקודמת, אמנם אינה צריכה לחשוש שמא היא זבה גדולה ואינה צריכה שבעה נקיים כי היום העשירי והאחד-עשר אינם מצטרפים לזבה גדולה, אך מכל מקום יש לה לחשוש שמא ב' הימים הראשונים היו ימי זיבה ואם כן ספירת ימי הנידה מתחילה רק לאחר שעברו כבר 18 יום מתחילת הראיה הקודמת.

[26]          ועיין שם בהוצאת הרב קוק בהערות (הערה 89) שמביא בפירוש שזו מחלוקת ואין הכוונה שזה אמר פירוש אחד וזה אמר פירוש אחר.

[27]          וקצת פלא כי הרמב"ן הביא את שני הפירושים וכאן הריטב"א והרשב"א סטו משיטת הרמב"ן, ונראים הדברים שזו השמטה מכוונת. הרשב"א אמנם מביא את דברי הרב אלברצלוני שנקט שבאותם הימים היו מכירים קצת גם בני הכפרים בין דם טהור לדם טמא [ולכן דעתו שאם ראתה שניים תשב רק עוד חמשה ימים ולא ששה], ומשמע קצת שלדידן שאנו גורסים בגמרא שאם ראתה שניים תשב ששה והוא, הרי זה משום שאין בקיאים בין דם טמא לטהור, אולם בהמשך דבריו כותב הרשב"א במפורש שטעם התקנה הוא דכיון שאינן בקיאות לגמרי יש לחוש שהיום הראשון היה מימי זיבה ורק השני  מימי נדה, ואינו מזכיר את החשש של דם טמא ודם טהור.

[28]          ויתכן שלדעתם אין לחוש בסתמא ששפיעת דם תהיה מחולקת באופן שחלקה מדם טמא וחלקה מדם טהור.

[29]          תלמיד חכם אחד העיר לי שאין כאן מחלוקת אלא זה טעמים מצטברים. אכן נכון שלהלכה חוששים לשני הטעמים, אבל ודאי שכל ראשון שנתן טעם אחד ולא טעם אחר נימוקו עמו ועיין בהערה הנ"ל על הרשב"א שמוכיח שמדובר במחלוקת וודאי שרש"י אינו חושש לטעם התוספות ומציין לספר חכמת בצלאל על נדה שכתב נפקא מינה בין הביאורים.

[30]          שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנז, סעיף א ברמ"א. ועיין שם בפתחי תשובה (סק"ד), שמרחיב דין זה גם לגבי איסור דרבנן. אולם ביביע אומר (חלק ד חלק אבן העזר, סימן ג אות ד) הביא פוסקים רבים שאין חיוב לאדם להפסיד כל ממונו שלא לעבור על איסור דרבנן.

[31]          ועיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה, חלק ב, סימן פד) שכתב כן לגבי דינו של הרמ"א שאין אפשרות לספור שבעה נקיים עד שיעברו חמשה ימים מתחילת הדימום מחמת גזירת פולטת שכבת זרע וזה לשונו: "הנכון לעניות דעתי נראה פשוט שלבטל מפריה ורביה לא נהגו להחמיר בלא שמשה שהוא רק מטעם לא פלוג, דהמנהג נעשה משום שלרובא דרובא נשים ליכא חלוק לענין פריה ורביה ובזמנם אולי לא היה חלוק לשום אשה, דהא רק עתה זה ככ"ה שנים שנתחדש זה מהרופאים המומחים שאיכא נשים מועטות שיש רק יום אחד מהסמוכים לנדתה שיש אפשריות לפניהן להתעבר ואולי הוא מדברים שנשתנו הטבעיים או שגם מתחלה היה כן רק שלא ידעו הרופאים מזה, ולכן אין ללמד ממנהג זה לאסור גם לאלו שהוא בטול פריה ורבייה שהוא מצוה רבה שיש לנו לומר שבאופן כזה אינו בכלל המנהג… ועיין במשנה למלך פרק י"ב מגירושין הלכה ט"ז שכתב דבעיגונא איכא סברא גדולה דלא אמרינן לא פלוג אף בדין ממש שאסרו חכמים… שודאי הוא כעיגון ממש לכולי עלמא, שלסברא זו אין לומר לא פלוג אף אם היה זה איסור מדינא דרבנן וכל שכן בכאן שהוא רק מנהגא בעלמא שאין לומר לא פלוג בכהאי גוונא. אבל אין צורך לזה דכיון שהוא רק מנהג אין לנו אלא כאופן שנהגו ובמקום שהוא בטול מפריה ורביה לא חזינן שנהגו וממילא אינו בכלל המנהג. ולכן יש להתיר לה אם יפרוש ג' ימים קודם הוסת ותפסוק מלראות ביום השני לנדתה לעשות הפסק טהרה ביום ההוא ולספור ז' נקיים תיכף ולטבול בליל עשירי". עכ"ד.

[32]          ראה הרב משה אליעזר הלוי רבינוביץ "כבוד הבריות בפסיקה ההלכתית – במקום איסור מהתורה ואיסור מדרבנן וההבדל ביניהם" צהר מ 183 (התשע"ו).

[33]          הלוא כבר אמרה רחל אמנו (בראשית ל, א): "הבה לי בנים, ואם אין, מתה אנכי!".

[34]          באגרות משה יורה דעה חלק א סימן צ"ג בתשובה שעוסקת בנושא שלנו ממש, דן הגר"מ פיינשטיין גם כן בראיה זו שממנה לכאורה מוכח שניתן לעבור על איסור קל כדי לקיים מצוה רבה, אולם הוא דוחה שעל כרחך אין לומר שיש כלל כזה והראיה ממה שלא התירו להביא סכין למילה וכן להזות לקיים מצות קורבן פסח, עיין שם. ולכאורה אין זה דומה, שאף שבשנה זו לא יקיימו את המצוה יקיימו אותה שנה אחרת מה שאין כן כאן. [ועוד יש להבחין בין קורבן פסח שהטמא כמו מי שהיה בדרך רחוקה פטור במצבו מלהקריב את הקורבן, וההזאה היא כדי להיכנס בחיוב, מה שאין כן בנידוננו שכל אדם מחויב בפריה ורביה ויש איסור דרבנן שמונע ממנו לקיים את המצוה.[  ועיין שם שגילה שיש לו בזה טעמים להתיר אך אינו רוצה לפרסמם.

            ועיין עוד בדברי הרשב"א בכתובות (ה, א) בסוגיית הגמרא לגבי בעילת בתולה בשבת: "אם תמצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח. כלומר ושרי דכל המקלקלין פטורין, ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרי' הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה". ולכאורה קשה במה שונה דין זה ממה שאסור להביא מים חמים בשבת מחצר שאינה מעורבת אפילו לצורך מצוות מילה. ונראה שיש להבדיל בין איסור דרבנן שנצרך לשם קיום מצוה רבה לאחר מכן והריהו אסור, לבין איסור דרבנן שעוברים בשעת קיום המצוה עצמה שמותר. אם כנים הדברים, גם כאן יש להתיר לאשה לספור כדין תורה לצורך מצוות פריה ורביה אף שעוברת בכך על איסור דרבנן כי קיום המצוה הוא בעדנא שמקיימת את המצוה.

[35]          דהיינו במקום שאי אפשר, כגון בגמרא (שם) "מעוברת שנתגיירה וטבלה בנה אינו צריך טבילה", עיין שם.

[36]          ראה בשו"ת גליא מסכת (להגאון רבי דוד מנובהרדוק, יורה דעה, סימן ד) שכתב וזה לשונו: "ואמרתי לחקור להמציא איזה נטיית קולא לפתח תקוה לבית ישראל בעסק שאלות כתמים אשר יפול בלב המורה להסתפק במראיתו ובפרט אם השאלה בימי ליבונה ובספירת נקיים… והוא, דעיקר מימרא דר' זירא – לא הוי מתקנות חכמים אלא בנות ישראל המה החמירו על עצמן חומרא זו מעצמן – ולפיכך ראוי לומר בפשיטות על ענין חומרא דר' זירא דבקל נפטרין הימנה היינו בכל ענין ובכל מקום שיש איזה צד לצדד ולהקל יש להקל", ומשמע מדבריו שם שמקל שלא לחשוש אפילו לתקנת רבי להצריך שישה והוא.

וכן כתב בספר קונטרסי שיעורים – קידושין (להגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, עמודים קנה-קנו) מדעתו והאריך שמסתבר שבמקום של מניעת פריה ורביה לעולם לא נהגו בנות ישראל במנהג זה כמו שמצינו בכסף משנה לגבי המנהג שנהגו ישראל קדושים לא לאכול שומנו של גיד, שבאכילת קרבן פסח לא נהגו מנהג זה, ואחר כך מעתיק את דברי שו"ת גליא מסכת ומסיים שם וזה לשונו: "ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הגדולה שיש לצדד להקל בזה העניין שהחמירו על עצמן… כמו כן יש לומר שבמקום מניעת פריה ורביה וחוטרא לידא ומרא לקבורה וגם שלום-בית, לא נהגו בחומרת רבי זירא. כל זה איני אומר למעשה רק להלכה לצרף סניף להקל מאחר שכיוונתי בעיקר הסברא לדעת הגאון הנ"ל". עיין במאמרו של הרב בן זזון (צוין לעיל הע' 7(, בעמ' 266, שהביא את דברי שו"ת גליא מסכת, ודן בדבריו.

            ועיין עוד בשו"ת שואלין ודורשין (לרה"ג ר' יצחק אונא שהיה בסוף ימיו רב בירושלים, סימן מ), שדן בעקרות הלכתית הנובעת מחמת החומרא שצריכה לחכות חמישה ימים משום פולטת שכבת זרע) והפנה את השאלה לכמה רבנים ומביא תשובת הרב אליהו מרדכי ולקובסקי שכתב כך: "בתשובה למכתבו. הנה קבלה בידי מהגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל להקל בעניינים כאלה בכל האפשרי. כן ידעתי שהגאון רבי אליעזר גורדון מטלז זצ"ל התחשב במקרה יוצא מהכלל אפילו בדיני זבה ונידה מדאורייתא לצרפו לסניף לפחות וכו'". כמו כן מביא שם תשובה מהרב הראשי לישראל, הרב הרצוג זצ"ל, שהקל גם הוא בעניין (עיין שם שכתב להקל כמו ה"אגרות משה", לעיל הערה 34).     

אמנם, עיין לאידך גיסא בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב, סימן ע) שדחה כל אפשרות להקל בדינו של רבי זירא אפילו במקום עיגון וצער ועקרות, ומצדד שתקנת רבי זירא כה חמורה שאפילו ספק דרבנן להקל לא נאמר בה, עיין שם. [ומחמת הדוחק ביקש להקל קולא מופלגת אחרת – להניח שפופרת בנרתיק שדרכה יעבור הדם מבלי לגעת בגוף ולסמוך על הפוסקים שבאופן זה אינה נאסרת, אך כבר דחוהו בתוקף הפוסקים בזמנו ואף הוא חזר בו וגנז את הרעיון].

[37]          עיין דיון מורחב בזה בציץ אליעזר חלק ט שער ד.

[38]          מובאים דבריהם בציץ אליעזר הנ"ל.

[39]          על פי הגמרא (נידה נז, ב): "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר (ויקרא טו), בבשרה – עד שתרגיש בבשרה". וכן נקט בספר אורחות טהרה (להרה"ג ר' יצחק אייזיק כהנא), שיש לומר שבזמן הזה נשים שאינן מרגישות טמאות רק מדרבנן.

[40]          עיין הדעות בזה בטהרת הבית חלק א מעמוד יח ואילך.

[41]          אף שנראה ששיטה זו הפוכה מפשטות הגמרא (נידה נז ע"ב), שאם הרגישה בעת הבדיקה תולים להקל שטעתה בין הרגשת עד להרגשת דם, וכבר האריכו בזה האחרונים, עיין סדרי טהרי בסימן ק"צ ס"ק צ"ג.

[42]          ולהפסק טהרה תבדוק ביום אחרון שכבר ממילא נקייה מדמים.

[43]          יש כמה צדדים להחמיר בדבר: א. יש הנוקטים שמה שהצריך שמואל הרגשה זה רק כדי שתהיה ודאות שהדם בא מגופה של האישה: תוספות רי"ד (נדה נז, ב, ד"ה אמר שמואל); שו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קי"ב); סדרי טהרה (סימן ק"צ ס"ק צ"ג בדעת כמה ראשונים), ועוד; ב. יש הסוברים שגם היום נשים מרגישות אלא שאינן בקיאות לדעת מה נחשב הרגשה: ערוך השולחן (סימן קפ"ג אות ס); שו"ת אגרות משה (חלק ד סימן י"ז אות י"ב); שו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן כ"א), ועוד; ג. יש הנוקטים שגם לנשים שלנו יש הרגשה אלא שנחלשו החושים ולכן אין הנשים מבחינות בהרגשה זו: תשורת שי (סימן תנ"ו) ועוד; ד. יש מי שסובר שדין הרגשה נאמר רק באופן שדרך הנשים להרגיש ואז אם אינן מרגישות הרי שראייתן היא ראיה שלא כדרכה, אך היום שדרך נשים שאינן מרגישות אם כן גם ראיה שלא בהרגשה היא ראיה כדרך שמטמאת מן התורה: קובץ תשובות מהגרי"ש אלישיב (חלק א סימן פ"ד). ועיין במאמרו של הרב שלמה לוי "הרגשה בזמן הזה" (מובא באתר מכון שלזינגר) (98.131.138.124/articles/ASSIA/Assia73-74/Assia73-74.12.asp), שמסכם את השיטות והמקורות בעניין (ועיין שם שרוב הפוסקים החמירו בזה). אך כל סברות אלו מוקשות ממה שלמעשה רוב הפוסקים גם בזמן הזה מקלים גם בכתמים אפילו שבאו ודאי מגופה בכל דיני כתמים, ולא חששו שמא הייתה הרגשה קלושה או שהיום לא צריך הרגשה וכו'. ואין כאן המקום להאריך בזה. ועיין בטהרת הבית של הרב עובדיה יוסף חלק א מעמוד יד והלאה שדן והרחיב בכל זה וסתם להיתר.

[44]          ועיין שו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן צג), שנראה מדבריו שחכך בזה הרבה ולא רצה להעלות את צדדי הקולא על הכתב.

הוסף תגובה

SHARE THE WORLD:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב google
Google+

אנא הזינו את המייל שלכם

כדי להוריד את הקובץ

‏‎Gilberto Venturas‎‏ ‏‎(Rabino Ventura)

Prof. David Passig

Prof. David Passig is a futurist, lecturer, consultant and best-selling author who specializes in technological, social and educational futures. He holds a Ph.D. degree in Future Studies from the University of Minnesota, Twin Cities, USA. Prof. Passig is an Associate Professor at Bar-Ilan University (BIU), Ramat-Gan, Israel, in which he heads the Graduate Program in Communication Technologies as well as the Virtual Reality Lab. Prof. Passig has consulted for many corporations as well as public and private sector institutes. He is the chair in one of his own FutureCode Ltd., which develops and employs tool-kits of computerized Futures methods in decision making processes. He is a co-founder of ThinkZ, Ltd., which develops IoT technologies. He has consulted in Israel, Asia, Europe South and North America. He has served as the chief advisor to the Commissioner for Future Generations in the Israeli Parliament. Among his many activities, he is a member of the Israeli National Council for Research & Development. His bestseller books are: “The Future Code,” “2048” and “Forcognito – The Future Mind”. Each has received Israel's coveted Gold Book Award www.thefuturecode.com.

After filling in your details, an invitation will be sent to you by email