מניין מרפסות בזמן מגפת הקורונה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בס"ד

מוצש"ק פרשת האזינו ט' תשרי תשפ"א

 

דין תפילה במרפסות לעניין הצטרפות למניין

לעת עתה עת מגפת הקורונה אשר בתי הכנסת סגורים, ראיתי ונתון אל ליבי לעמוד על דין הצטרפות מנייני המרפסות לתפילה, כאשר אין נמצאים ממש במקום אחד כל העשרה רק מפוזרים במרפסותיהם, ורואים אלו את אלו, ולפעמים המרפסות אינם מקבילות זו לזו רק מדורגות, אמנם הם שומעים את התפילה באותו הזמן ממש, אם באופן כזה מצטרפים למנין עשרה לקדיש וקדושה וקריאת התורה ולצאת ידי חובה תפילה בציבור, ואם החזן יכול לעשות כן לצרף את העשרה כשהם מפוזרים במרפסותיהם, ויש חכמים בעיניהם שאסרו איסר שאינם מצטרפים ושעדיף להתפלל ביחידות ולא כן אנכי עמדי וזה החילי.

א

יסוד הדין מאכילת קרבן הפסח

תשובה: הנה יסוד דין זה הוא מהמשנה במסכת פסחים (דף פ"ה ע"ב) אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך, וכו' מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, החלונות ועובי החומה כלפנים, ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה, ופליגא דריב"ל דאמר ריב"ל אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וכתב רש"י וכן לתפלה העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, ואם כן לריב"ל שאפילו מחיצה של ברזל וכו' גם אם אינו באגף והוא מחוץ לגמרי מצטרף לעשרה וכל שכן לצאת ידי חובה של תפילה בציבור.

והתוס' בד"ה וכן לתפלה הביאו פירוש רש"י לענין צירוף וכתבו שאין נראה דבאלו נאמרין (סוטה ל"ח:) משמע דסוגיא דגמרא דהלכה כריב"ל. וכתבו עוד התוספות בסוטה (שם) דמדקא פשיט סתמא דגמ' ממילתא דריב"ל שמע מינה דקיימא לן כוותיה, וכמדומה דהכי פסק רבינו חננאל דבכל דוכתא קי"ל כריב"ל, והוקשה להם מהסוגיא בעירובין (דף צ"ב ע"ב) דמשמע דמחיצה מפסקת לצירוף דקאמר ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין, ותירצו ונראה לר"י דהכא מיירי לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא דאין מחיצה מפסקת לריב"ל ולר"י מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובה. ולפי זה יוצא שמשוים התוספות בין לצאת ידי חובה להצטרפות ולכן לריב"ל שיוצא ידי חובה ה"ה שמצטרף.

אבל התוספות בסוטה הנ"ל הביאו הסוגיא דעירובין בהרחבה, וכתבו אלמא לעניין לעניין תפילה לא אמר אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת, ונראה דלא דמי דהיכא דאיכא עשרה בגדולה ושליח ציבור עמהן ואחד בגדולה כיוצא בה מתוך שמוציא בני הגדולה יוצא גם זה שבאחרת כה"ג אמרינן אפילו מחיצה וכו' שהרי מוציא אפילו אחיו שבשדות אבל היכא דצריך לצרופינהו ודאי לא מיצטרפי ע"כ. ואם כן לפי זה כל שאינם נמצאים יחד לא מצטרפי.

ב

לענין תפילה נראה שנחשב כתפילה בציבור לכו"ע

והתוספות בראש השנה (דף כ"ז ע"ב) לענין מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון לבו יצא אחרי שהביאו הסוגיא של עירובין כתבו דריב"ל שאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת במאי קמיירי אי לענין צירוף כגון ציבור ושליח ציבור או ט' ויחיד אם כן היא הסוגיא דעירובין ואתיא שלא כריב"ל והרי קיימא לן כוותיה כדמוכח בסוטה ואי לעניין לצאת אם כן קשיא מתניתין לרב, ויש לומר דלעניין לענות עם הצבור קדושה ויהא שמיה רבא ע"ש.

וגם בעירובין (שם) כתבו התוספות ונראה לפרש דלצירוף מודה ריב"ל דאין מצטרפין כדאמרינן הכא ופליגי לעניין לענות קדושה או ברכו, וקסבר רב מן האגף ולחוץ אינו יכול לענות דלא הווי בכלל ציבור שבפנים וריב"ל סבר דאפילו מחיצה וכו' עש"ב, ולכאורה לתירוצם זה מה הסברא שלא יוכל לענות על קדיש וקדושה, כששומעם מחוץ לבית הכנסת, ובשלמא אי פליגי לצאת ידי חובה כתפילה בציבור ניחא אבל שלא לענות, אתהה? ואי מדין אמן יתומה, הרי אפילו בתי כנסת של אלקסנדריה היו עונין אחרי המברך אפילו שלא היו שומעין, אם כן זה ששומע מבחוץ יהא יותר גרוע ממי שבפנים ואינו שומע ממש?.

ועל כל פנים כשיש עשרה במקום אחד ומתפללים התפילה כסדרה השומע והוא מבחוץ יענה קדיש וקדושה לדעת ריב"ל ולפי הנראה מהתוספות דפסחים אף מצטרף עמהם ועל כל פנים נראה דלכו"ע יוצא ידי חובת תפילה בציבור.

ג

דכשיש אונס בכל ענין מצטרף

והנה בגמרא דסוטה (דף ל"ח ע"ב) איתא בית כנסת שכולה כהנים כולן עולין לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות, איני והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה, לא קשיא הא דאניסי הא דלא אניסי, ופירש"י העומדין בבהכ"נ אחורי הכהנים לא אניסי אלא שאין הברכה חשובה עליהם לעקור רגליהם ולבא לפני הכהנים, הלכך אינם בכלל  הברכה. הרי שמחלק בין מי שאנוסים כמו העם שבשדות לבין מי שאינם אנוסים. ועל זה שואל התלמוד מחיצה מאי ת"ש דאמר ריב"ל אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכו' ואם כן י"ל שעד כאן לא עסקה הסוגיא בעירובין לעניין ההצטרפות אלא בדלא  אניסי ובזה רב פליג אריב"ל, אבל באניסי י"ל דלא פליגי ויכולים להצטרף אלו עם אלו כל שרואים אלו את אלו.

אי נמי יש לומר עוד דעד כאן לא אמרינן דמחיצה מפסקת לצירוף דקאמר ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין, רק כשיש חדרים בפני עצמם ונמצאים ט' בקטנה או בגדולה וכיוצא, שיש לדון במי שאינם נמצאים באותו החדר ולרב אינם יוצאים ומצטרפים, אבל במקום פתוח כמו מרפסות מפוזרות דומה יותר למי שמתפללין בשדה, וכל אחד במקומו, דבשעת הצורך מתפללין.

וכן מעשים בכל זמן שמתקבצים במקום פרוץ ופתוח וכל אחד במקום אחד ושומעים ורואים אלו את אלו דיוצאים ידי חובה, דדוקא כשיש מקום מיוחד וסגור זה נקרא "מקום אחד" אז הנמצא בחוץ לא יכול להוציא הנמצאים בפנים או להצטרף עמהם למניין, אבל במקום הפתוח כגון המרפסות הדבר נקרא מקום אחד.

ד

דעת הטור שצריכים שיהיו במקום אחד

והנה הטור בהלכות תפילה (סימן נ"ה) כתב וז"ל "וצריך שיהיו כולם במקום אחד" והביא את הסוגיא של עירובין הנ"ל, אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומר [החזן]  קדיש או קדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם כיון שעשרה במקום אחד דאמר ריב"ל וכו' ע"ש, וכתב הרב בית יוסף שכ"כ התוספות, והר"ן, והמרדכי, וכן הסכים הרשב"א בתשובה וכתב שכן דעת הראב"ד ולאפוקי מדברי החולקים.

ונראה דלמי שסובר שיכול לענות הכוונה דה"ה שיוצא ידי חובה תפילה בציבור, דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם במה שיכול לענות, א"ו ה"ה שנחשב לו כתפילה בציבור, מידי דהוה אסוגיא דברכות (דף ז' ע"ב) שאמר לו רבי יצחק לרב נחמן כשלא בא להתפלל בבית הכנסת, ולא יכל לארגן לעצמו מניין ולימא ליה לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה, אם כן כל שכן למי שנמצא מחוץ לבית הכנסת ולא יכל להתפלל עמם לסיבה, ושמע התפילה נחשב כתפילה בציבור.

ה

הגדרת מקום אחד להרשב"א

והנה ראיתי לרבינו הרשב"א בתשובה שרמז עליה הרב בית יוסף הנ"ל (ח"א סי' צ"ו) שנשאל: על מה סמכו בכל גלילותינו שיהא שליח ציבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה והתיבה ארבעה ויש לה מחיצות גבוהות, ומוציא את הרבים בתפילה, ועונין אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה, ואי משום דריב"ל דאמר אין מחיצה וכו' לא נאמרו דברי ריב"ל אלא בשיש עשרה במקום שליח ציבור. תשובה, כל מה שאמרו בפ' כל הגגות בקטנה שנפרצה במילואה לא אמרו אלא בבתים מחולקים, לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו, ואפ"ה כל שנפרצה הקטנה במילואה לגדולה אנו רואים כאילו הקטנה פתחה של גדולה ורגלי הגדולה בקטנה, וכו' אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות, לא לתשמיש בפני עצמה עומדת, ואפילו לרב דלית ליה דריב"ל אינה מפסקת והויא ליה כתיבה שמניחין בה ס"ת, שאפילו היא גבוהה כמה אינה מפסקת. עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואים אלו את אלו כאילו הם בבית אחד דמי ומצטרפין, ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון, ולא תימא דוקא בבית ממש, דבית אחד היינו בירה אחת, וכמו שאמרו דקרו לבירה בית, וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחת ומפינה לפינה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא, ועוד דבירושלמי פירשו כן וכו' עכ"ל.

ונמצינו למדים מדברי הרשב"א, שכל סוגיית עירובין בנפרצה הגדולה וכו' זהו דוקא בבתים נפרדים ר"ל חדרים נפרדים, שמתחילה כל חדר מיועד לשימושו הוא בלבד, אבל כשההתאספות נעשית להתאגד יחד אפילו ממקומות שונים מצטרפים, לפי שרואים אלו את אלו מצטרפים ונחשבים כאילו הם בבית אחד ממש, ומה שאמרו לעניין זימון בית אחד לאו דוקא, אלא כל שרואים אלו את אלו ואפילו מאיגרא לארעא, וזה דומה ממש למרפסות שלא תמיד הם באותו הגובה אלא זו למעלה מזו.

ו

דעת הפר"ח והמטה יוסף לעומת הרשב"ש

וראיתי להרב פרי חדש בחידושי או"ח (סי' נ"ה אות י"ג) שהביא את הרשב"א בתשובה הנ"ל דברואים זה את זה בכל גוונא מצטרפין, ופלפל בזה, וכתב ונקטינן כדברי הרשב"א בתשובה דכל שרואים זה את זה מצטרפין דהא חזינן להרא"ש נמי דיליף מדין זימון דש"ץ וכו' ע"ש.

אמנם רבינו הרשב"ש (סי' ל"ז) נשאל בדומה לזה דפעמים שהצבור באים לבית הכנסת ואינם משלימים לעשרה ובעזרת ב"ה יש קצת בני אדם ואמר להם מורה אחד דכיון שאותם שבב"ה רואים את אלו שבעזרה משלימין לעשרה, והרשב"ש כתב שנראה שהמורה סמך על אותה ששנינו שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שאלו רואין את אלו מצטרפין, וכתב הרשב"ש שטעה המורה בזה, והאריך בחילוקים, עש"ב. ולא זכר שר מתשובת הרשב"א הלזו שהיא כנידונו ממש, אף כי בהמשך תשובתו הזכיר להראב"ד והרשב"א בסוגיות, ואם היה יודע מדברי הרשב"א לא היה כותב בלשון כזו חריפה שטעה אותו מורה, לפי שזו הראיה עצמה שלמד ממנה הרשב"א לנדונו.

ז

דעת החיד"א והמשנה ברורה להקל בשעת הצורך

ורבינו החיד"א בספר מחזיק ברכה (ס"ק ח') הביא דברי הפר"ח ושכ"כ הרב מטה יוסף (ח"ב או"ח סי' י"ג) ולעומתם הרב שיירי כנסת הגדולה (הגהב"י ס"ק ו) שחלק על שיטתם, וכתב החיד"א דנקטינן לדינא כהשכנה"ג אולם הרב מחב"ר (שם ס"ק י"א ) כתב שבשעת הדחק שאינם יכולים לצאת מהבית אפשר לסמוך על הפר"ח ודעימיה, ולא יתבטלו מלהתפלל בציבור ולא ישמעו קדיש וקדושה.

והרב משנה ברורה (סימן נ"ה ס"ק נ"ז) הביא מהרב פמ"ג דההיא דסעיף י"ז י"ח וי"ט מיירי בשאינן רואים זה את זה דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין, ובמקום הדחק אפשר שיש להקל, וע"ע בביאור הלכה שם ד"ה ולחוץ.

ח

שמגפת הקורונה יש להדירה כאונס

והנה לעיל כתבתי להביא ראיה דבאניסי יש להקל, ולא עוד אלא מרפסות עדיפי בזה על חדרים מחולקים ואפילו היו סמוכים, והעיקר שיהיו רואים זה את זה, וזמנינו זה של מגפת הקורונה הוא שעת הדחק גדולה, ולא עוד אלא דחמירא סכנתא מאיסורא, וראויים הם רבינו החיד"א והרב משנה ברורה לסמוך עליהם, והם דברי סברא והגיון ולא להיות בבחינת והכסיל בחושך הולך להחמיר ולאסור על הציבור כדעת מקצת אחרונים שדנו בזה ופלפלו בספריהם להחמיר, לעומת הרב חיד"א שבדידו הוה עובדא שהיה באותם הלאזאריטו (בתי ההסגר) שהיו נוהגים בזמנו באיטליה שכל הנכנסים בנמל מארצות שונות צריכים היו לשהות ארבעים יום בתוך דירת הסגר ורק אחר כך יכנסו למדינה, עיין חיים שאל (ח"ב סי' כ"ב), וראה בספר מעגל טוב מה שמספר על זה, ואם כן ראה החיד"א בעיניו את המשמעות של אותו ההסגר, והוא מעין הקורונה של זמנינו ושל זמנינו אף יותר מסוכנת, והשכל הישר נותן שכיון שכולם רואים את כולם נחשב הכל כאילו הם יחדיו וכמו שכתב הרשב"א, ואמנם ראיתי לרבנים אחרונים שהאריכו בפלפול בדינים אלו, אבל נראה לי לפי האמת שהאריכות למותר, כי ישראל בדוחק ובצער ובסכנה, ורבינו החיד"א והרב משנה ברורה, שהם מעמודי ההוראה המפורסמים הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים, העלו לסמוך על זה בשעת הדחק אם כן יש לנו אילנות גדולים ליתלות עליהם, ולכן דוקא ראוי להחמיר כל מה שאפשר שלא להסתכן, ולהסתפק בתפילה כזו ששומעים ורואים אלו את אלו, ולסמוך ולצרף את העשרה אף אם יהיו הם מכמה מקומות ומרפסות עיליות ותחתיות, ואת כל לבבות דורש ה' וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקרואהו באמת, וכל בי עשרה שכינתא שריא מה לי הכא מה לי התם, וה' יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים.  

זהו הנ"ל ערב יוה"כ שנת תשפ"א בא סימן מאשפ"ת ירים אביון, ותתבטל המגפה מעל העולם כולו אמן.

ע"ה חיים אמסלם

 

 

הוסף תגובה

SHARE THE WORLD:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב google
Google+

אנא הזינו את המייל שלכם

כדי להוריד את הקובץ

‏‎Gilberto Venturas‎‏ ‏‎(Rabino Ventura)

Prof. David Passig

Prof. David Passig is a futurist, lecturer, consultant and best-selling author who specializes in technological, social and educational futures. He holds a Ph.D. degree in Future Studies from the University of Minnesota, Twin Cities, USA. Prof. Passig is an Associate Professor at Bar-Ilan University (BIU), Ramat-Gan, Israel, in which he heads the Graduate Program in Communication Technologies as well as the Virtual Reality Lab. Prof. Passig has consulted for many corporations as well as public and private sector institutes. He is the chair in one of his own FutureCode Ltd., which develops and employs tool-kits of computerized Futures methods in decision making processes. He is a co-founder of ThinkZ, Ltd., which develops IoT technologies. He has consulted in Israel, Asia, Europe South and North America. He has served as the chief advisor to the Commissioner for Future Generations in the Israeli Parliament. Among his many activities, he is a member of the Israeli National Council for Research & Development. His bestseller books are: “The Future Code,” “2048” and “Forcognito – The Future Mind”. Each has received Israel's coveted Gold Book Award www.thefuturecode.com.

After filling in your details, an invitation will be sent to you by email