פורפ׳ דוד פסיג

עתידה של מדינת ישראל: הזמן פועל לטובת העם היהודי בישראל

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

ביוגרפיה: פרופ' דוד פסיג מתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות, חברתיות וחינוכיות. הוא בוגר אוניברסיטת מינסוטה שבארה"ב בחקר העתיד, מכהן באוניברסיטת בר אילן כראש המגמה לתואר שני ושלישי בטכנולוגיות תקשורת בחינוך ועומד בראש המעבדה למציאות מדומה.

מבואות:

  • ביסוד הסכסוך בין ישראל לסביבותיה עומדת הזהות העצמית של מדינת ישראל שעדיין לא הוגדר ייעודה.
  • מרבית התחזיות שנערכו עד כה אינן תוצאה של מחקר המבוסס על שיטות חיזוי תקפות ומהימנות. חקר העתיד, לעומתם, מבוסס על ההנחה שלאבולוציה יש הגיון אימננטי בתוך המערכות שלה. עתידנים מבקשים להצביע על המגמות ולא על נקודות הציון שבעתיד. שינויים המתרחשים בהווה הם רק בבחינת מגמות שכבר נולדו.
  • מדוע השיח הציבורי הישראלי לא הצליח זה למעלה ממאה שנה להסכים על דיאגנוזה עיקרית של הכוח המניע אשר מחולל את סכסוך הדמים הזה? כנראה, אנו עסוקים בבחינת המצב ותו לא. אין אנו עוסקים בשורשי הסכסוך ובדינאמיקה המניעה אותו.
  • הכוח המניע של הסכסוך טמון בסוגיה כיצד היהודים תופסים את רציונאל קיומה של מדינת ישראל בעתיד – קרי: שאלת זהותה היהודית של מדינת ישראל. שלושה רבדים לזהות זו: ארץ פליטה, ארץ בחירה וארץ ייעוד או במילים אחרות: ארץ מצוקתנו, ארץ ברירתנו וארץ ייעודנו.
  • ייעוד זקוק לניסוח קצר ובהיר כדי להוות כוח מניע אותנטי ורב עוצמה. בדרך כלל הוא צריך להיות מנוסח בשתי מילים, ותו לא. לדוגמא, ברית הייעוד האמריקאית: חופש הפרט וברית הייעוד האירופית החדשה: מאוחדים בשונות.
  • אם העם היהודי בישראל חפץ חיים במדינתו הוא יהיה חייב לנסח ברית ייעוד לאומית חדשה. על הדור שלנו מוטלת האחריות להכין את הדור הבא שיהיה מסוגל לנסח ברית ייעוד מוסכמת. הייעוד צריך להיות ייחודי לעם היהודי, לעברו ולמידת הבנתו את העתיד של המין האנושי. כל פשרה אחרת לא תחזיק מעמד.
  • העם היהודי זקוק לתבניות חשיבה חדשות כדי להצליח במשימה לנסח ברית ייעוד.
    ברית ייעוד אפשרית אחת: זיווג מזרח ומערב.
    ברית ייעוד דתית: עבודת השם.
    ברית ייעוד לאומית דתית: מדינה המאפשרת מדע, תעשיה ורווחת הפרט מאוד מפותחים במסגרת הלכתית.
  • כדי שהסכסוך בין ישראל לעמים ימצא את פתרונו, פן חדש בזהותו של העם היהודי צריך להיוולד – ייעוד הלאום. ייעוד הלאום הזה צריך לינוק מהעבר, מההווה ומהעתיד. מעולם לא היה העם היהודי מוכן כל כך טוב לביצוע המשימה שמוטלת לפתחו – מבחינה דמוגרפית, גאופוליטית וארגונית.
  • כשליושבים בציון יהיה ברור מה ייחודם ותרומתם כלאום אפשר יהיה להתחיל לנהל משא ומתן לזכות קיומנו במרחב האזורי והכללי. הצדדים אז יבואו להכיר בערכו של האחד את השני. הייעוד בעל התוקף המוסרי הגבוה ביותר הוא שינצח.
  • עדיין חסרים לעם הכתפיים הרחבות של הרוב עליהן הוא יכול להישען. כתפיים אלו יכולות לתת לו את המשענת המוסרית לקבוע לדורות רבים הלכה. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות גם מלחמת אזרחים העלולה חס ושלום להאט את התהליך. אבל מעולם לא היה העם היהודי מוכן טוב יותר למשימה ההיסטורית של ניסוח ברית ייעוד שהוטלה עליו.
  • ההנחה במאמר זה מונעת מאמונה גדולה בכוחותיו של העם היהודי. גם אמונה בכוחות טרנסצידנטלים העוזרים לו לצלוח בכבוד את האתגר ההיסטורי הזה.
  • הסימנים מצביעים על כך שהוא מוכן למהלך האחרון לפני לידתו הסופית אף שהוא לא רוצה בכך.

1. פתח דבר

 לא מעט מההערכות העתידיות שאנו שומעים לאחרונה, בכל קשת תחומי העיסוק, כולל תחומי החברה, הדמוגרפיה והגיאופוליטיקה יכולות להיחשב – לפחות מנקודת ראותו של חוקר עתידים – בבחינת הגות סופרים, נטיות אישיות, ערכים סובייקטיביים, והנחות – חלקן מבוססות וחלקן לאו. גם מעט התחזיות הנערכות בעזרת שיטת מחקר כלשהיא לכל היותר נשענות על שיטות סטטיסטיות המהוות אקסטרפולציה ליניארית של תהליכים מהעבר. מעט יודעים כי מהימנות הניבוי של אקסטרפולציה ליניארית (חיוץ) אינה עולה על 20. (20%) בממוצע.

אני מבקש להציע שיטת חיזוי בעזרתה אנסה להעריך מגמות בסכסוך הישראלי-ערבי לטווחים בינוניים (20 שנה) וארוכים (50 שנה).

 

2. הכוחות המניעים לכאורה של הסכסוך הישראלי-ערבי

לפי שיטה זו, שינויים המתרחשים בהווה הם בבחינת מגמות שכבר נולדו בעבר. לכן, עלינו לזהות את הכוח אשר מניע את אותם השינויים, את הדינאמיקה שמתחתם, או את ההנחות הנסתרות המעצבות את השינויים שמתחת לפני הקרקע, כדי שנוכל לערוך ולצפות מגמות עתידיות.

ניתן למצוא בשיח הציבורי הישראלי והבינלאומי בעבר ובהווה כמה דעות בשאלת הכוח המניע של הסכסוך הישראלי ערבי:

  • הכוח המניע הוא כלכלי. קרי, שליטה במקורות המים, במשאבי טבע ובקרקע.
  • הכוח המניע הוא תרבותי. קרי, תרבויות המזרח התיכון אינם מוכנים לקבל ישות מערבית בתוכם.
  • הכוח המניע של הסכסוך הוא לאומי. קרי, שתי ישויות לאומיות חדשות נאבקות על זכות ההגדרה שלהן.
  • הכוח המניע של הסכסוך הוא הומני. קרי, זכות ההגדרה של צד אחד לא משאירה מרחב הומאני לזו של הצד השני.
  • הכוח המניע הוא אתני. קרי, שתי קבוצות אתניות נאבקות על זכות הראשונים על חבל ארץ.
  • הכוח המניע הוא דתי. קרי, האסלאם והיהדות נאבקות על האותנטיות של הנרטיב הדתי שלהן.

ייתכן וכל אלו אינם הכוחות המניעים של הסכסוך, אלא הסימפטומים של כוח אחר נעלם שעדיין לא הצלחנו לזהותו. אם נצליח בזיהויו נוכל גם להסכים כיצד הוא ישפיע ויעצב את עתיד האזור. כך גם נוכל לגזור ממנו מדיניות יעילה לטובת ישראל ושכניה.

כשמתעמקים במתודולוגיית Universal Force Theory, המבקשת לזהות את הכוח המניע של שינויים, ככל שמרחיקים לכת עמוק מתחת לפני הקרקע ומנסים למפות את מרכזו של הלחץ הסיסמי המתבטא בנקודה אחת מעל פני השטח, כן גובר הסיכוי (ועדיין בענווה גדולה, רק עד סבירות של כ-60%) לזהות את אופייה, עוצמתה, כיוונה וזמן התפרצותה של רעידת האדמה.

לא ניתן במסגרת מאמר זה להיכנס להסבר מפורט של טכניקת החיזוי שאנו מציעים, אך ניתוח-העל של כיווני ההתפתחות של קווי האינטראקציות מוביל את הווקטור לנקודה עמוקה מאוד מתחת לפני השטח של הסכסוך שאנו נתונים בעיצומו.

3. הזהות היהודית-ישראלית ככוח מניע – שלושה רבדים                                             

הקווים שבמטריצה שפיתחנו מתנקזים בנקודה מעניינת מתחת לפני השטח לאזור זהותו היהודית של העם הישראלי.

במה דברים אמורים? אין להכחיש כי התופעה של מדינת ישראל היא תופעה בלתי הגיונית בעליל. מבלי שהייתה להם זהות דתית ברורה ומשותפת, התאספו להם פרטים אשר ביקשו למסד מדינת לאום חדשה שכמעט מעולם לא הייתה להם וגם לא הייתה כדוגמתה ברחבי תבל. הכוח היחיד שאיחד את הישות הזו היה גורלם המר המשותף ונרטיב דתי שהיה נתון ועדיין נתון במחלוקת גדולה.

למיטב הבנתי לכוח המניע הזה שלושה רבדים, אשר מהווים שלוש פרדיגמות בהגדרת תפקידה היהודי של מדינת ישראל המודרנית: ארץ פליטה, ארץ בחירה וארץ ייעוד. עד אשר העם היהודי היושב בציון ובתפוצות, לא יברר לעצמו את שלושת רבדיה של זהותה היהודית של מדינת ישראל קשה עד מאוד יהיה להתחיל במהלך אותנטי לפתור את הסכסוך בינו לבין סביבתו הקרובה והרחוקה. גם על הצד השני, קרי הפלשתינים, יהיה לערוך ניתוח מעמיק בדבר הכוח המניע של הסכסוך מנקודת מבטם בכדי להתחיל להניע פתרון. אולם מי שיבוא ראשון לקדמת הבמה ההיסטורית ובידו תשובה ברורה ומוסכמת על כלל עמו יהיה לו יתרון יחסי.

 א.     ארץ פליטה – ארץ מצוקה

הרובד הראשון הוא ברית הגורל המאחדת את היהודים היושבים בציון. בתחילת המאה ה-20, מרבית היהודים ברחבי תבל טענו שאין ממש בברית הגורל כדי לאחד יהודים שונים מכל קצות תבל. רק אסון כבד בצורה של שואה איומה שכנע מעט משארית הפליטה ואת אומות העולם לתמוך בהקמתה של מדינה ליהודים. ייעודה של המדינה, כך דימו לעצמם, יהיה לאסוף את האודים המוצלים מאש כדי לבנות משהו בדומה לגן חיות בו יישמר זן הולך ונכחד של עם נרדף ומוכה.

רובד זהות זה – ברית הגורל – הצליח למשוך אליו ולאגד סביבו כ-40% מיהדות העולם. מרבית הנמנים על 40% אלו התאספו במדינת ישראל הצעירה משום שלא הייתה להם ברירה אחרת בה יכלו לבנות חיים טובים יותר. ניתן לסכם את רובד הזהות הזה, של ברית הגורל, במונח – ארץ פליטה.

  ב.     ארץ בחירה

הרובד השני של הזהות היהודית הישראלית מתחיל להתבהר רק עתה בתחילת המאה ה-21. בשנים 2010-2015 אנו צופים כי למעלה מ-51% מיהודי העולם ישכנו בישראל. בסביבות השנים 2030-2035, אנו מעריכים כי כ-70% מהעם היהודי ישב בציון. 

למגמות אלו יש סבירות גבוהה להתממש (60-70%) בגלל שתי סיבות עיקריות. האחת, הקהילה היהודית היושבת בישראל בתחילת המאה ה-21 היא הקהילה היחידה בעולם הגדלה מריבוי טבעי. ממוצע הלידות לזוג הורים בקהילות התפוצות נע בין 1.2 לבין 1.4 ילדים. ואילו הריבוי של הקהילה היהודית בישראל מאוזן זה זמן מה על 2.6 ילדים לזוג הורים.

הסיבה השנייה היא סוגיית ההתבוללות בתפוצות. הממוצעים בעשור האחרון נעים סביב ה-55%. ואלו נמצאים במגמת עליה מתמדת.

משתי נקודות ציון אלו משתמע כי מצד אחד, העם היהודי בתפוצות מתמעט והולך (בממוצע, לכל זוג הורים יהודים נשארים 0.7 ילדים יהודים!) ומצד שני, העם היהודי בישראל הולך ומתרבה (בעיקר בגלל ריבוי טבעי חיובי ובמידה מצומצמת יותר, בגלל עליה).

יהודי התפוצות יצטרכו לבחור אם להמשיך לשבת בארצותיהם או לעלות לציון מתוך בחירה. הבוחר בתפוצות גוזר על צאצאיו, במודעות הולכת וגוברת, הכחדה המונית מקהיליית היהודים של העתיד. גם הישראלים, שרבים מהם מתחילים לחוות את תחושת ה"ברירה", ולרבים מתחילה להזדמן האפשרות לעזוב למקום אחר, ייתבעו להגדיר את בחירתם להישאר בארץ. אחרת ימצאו עצמם בהכרח מצטרפים, שלא במודע בדרך כלל, ליהודי התפוצות ולגורלם.

רובד זה של הזהות היהודית יהיה מוגדר במונחים דוגמת "ארץ בחירה", ואפשר להניח שהוא ייתן את אותותיו מבחינה פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית במהלך שלושים השנים הבאות.

אחד הביטויים של "תודעת הבחירה" הזו יכול להיות ביטולו של חוק השבות במהלך שני העשורים הבאים. השיח הציבורי יאמר שאין לנו עוד צורך בחוק הרואה בכל יהודי פליט שנמלט למדינת ישראל, וכי יש צורך להתחיל לבחון את רמת בחירתו ואת רמת תרומתו של הפרט לעם היהודי, בכדי לצרפו לקהילת היהודים בישראל.

כיוונון עדין יותר של הלך רוח זה יבחין בין רמת בחירתו ותרומתו של יהודי ומי שאינו יהודי. גם מי שאינו יהודי יוכל להצטרף ליושבים בציון – אם כי במעמד שהמחוקק הישראלי יצטרך להמציא ולהגדיר היטב.

  ג.      ארץ ייעוד                                                                                                          

ואולם, גם הכוח המניע של ארץ פליטה, וגם הכוח המניע של ארץ בחירה, הם ברית גורל. הרובד השלישי הוא, למיטב הבנתי, הכוח-המניע העמוק יותר של הסכסוך בין העם היהודי בישראל לסביבתו המזרח תיכונית. את הרובד הזה ניתן למצות במונח "ברית ייעוד".

מדינת ישראל הוקמה, ועדיין ממשיכה לבסס את קיומה על ברית גורל חלקית. תורת המערכות (Systems Theory) מלמדת אותנו כי ברית הגורל הוא דבק חד פעמי. דבק זה יכול להחזיק לכל היותר במשך דור אחד או שניים. הדבק הזה בסופו של דבר מתפורר. כשהוא מתפרק הוא משאיר אחריו שמות. על בסיס ההריסות הללו העם צריך לנסח ברית ייעוד. אם העם היהודי בישראל חפץ חיים במדינתו הוא יהיה חייב לנסח ברית ייעוד לאומית חדשה.

"הכוח המניע" הטמון במערכות שונות (חברתיות, פוליטיות, פיננסיות, וכדומה) הוא גם המטרה שהמערכת מציבה לעצמה. עם ללא ברית ייעוד בדרך כלל אינו מטביע את חותמו בהיסטוריה. ייעוד זקוק לניסוח קצר ובהיר כדי להוות כוח מניע אותנטי ורב עוצמה. הוא צריך להיות מנוסח בשתי מילים, ושתי הדוגמאות הבאות תוכחנה.

לעם האמריקאי יש ברית-ייעוד קצרה וברורה. היא מתומצתת בשתי מילים – חופש הפרט. מברית זו הם גוזרים את החוקה ואת החוקים שלהם, את המוסדות אותם הם מייסדים, את מדיניות החוץ ואת המלחמות אותן הם מנהלים.

 הדוגמא השנייה היא ברית הייעוד של הקהילייה האירופית. בהתהוותה, הקהילייה הזו הבינה כי היא זקוקה לברית ייעוד שתאחד את חלקיה ושיהיה בה הכוח להניע את מוסדותיה. לאחרונה (סוף 2004), הם הצליחו לנסח היגד שכנראה יהווה את הציר המרכזי של הקהילייה האירופית לעתיד לבא: United in Diversity – מאוחדים בשונות. יהיו שיטענו כי ברית זו יומרנית מדיי ליבשת שידעה במשך אלפי שנים התנגשויות דווקא על בסיס השונות, אך העתיד יוכיח.

מיעוטו של עם אינו יכול להירתם למשימה כה כבדה של ניסוח ברית ייעוד. רובו של העם צריך להיות נוכח על פני חבל ארץ כדי להצליח במשימה. רובו של העם היהודי יהיה כנראה נוכח בארצו בעוד כ-40 שנה. רק אז, להערכתי, הוא יוכל להירתם למשימה של ניסוחה של ברית ייעוד למדינת ישראל. עד אז אנו עומדים לראות את המשך היחלשותה של ברית הגורל.

אין זה אומר שעד אז עלינו לשבת בחיבוק ידיים. למיטב הבנתי, תפקידו של דור המחנכים כיום הוא להכין את הילדים של היום, לנסח מתוך הסכמה את ברית הייעוד של העם היהודי המודרני. הילדים שלנו כיום יצטרכו להחזיק באמתחתם ידע ועוצמות נפש שיתאימו לאתגר המונח על פתחם. לא עמד בפני שום דור אתגר כזה, המושתת על עבר אך גם פורץ דרכים לעתיד. הוא יונק ממסורת ומזכרון קולקטיבי של אלפי שנים אך גם מתעלם מהם כדי להיוולד מחדש. האתגר להכין אותם לקראת שעתם בהיסטוריה הוא מטלה כבדה ואחראית. על הדור הזה להכין את ילדיו לשלוט בתחומי דעת מדעיים מודרניים ובמקביל להכיר לעומקם את שבילי השיח של המסורות והספרות היהודית לדורותיה. מי שימעיט בערך אחד מקצוות המקל הזה, מי שיתעקש לטעון שאפשר ללא הצד שכנגד עלול למצוא עצמו לא רלבנטי בשיח העתידי שינסח את חזונה המשותף של מדינת ישראל.

4. ברית ייעוד למדינת ישראל

אין איש היום אשר יש בכוחו לדעת מה צריכה להיות ברית הייעוד של מדינה יהודית מזרח תיכונית, דמוקרטית, מודרנית ובעלת כרבע מאוכלוסייתה בני מיעוטים לא יהודים. מעולם לא הייתה ישות כזו.

יש שיקשו, מדוע אין מיעוטו של עם יכול לנסח ייעוד?

מצב התודעה של היהודי כפי שהוא התפתח במשך אלפי שנים בתפוצות הוא לכל היותר "קהילתי" ולא "לאומי." בעקבות הגלות נחרטה בצורת החשיבה של העם היהודי תבנית של שיקול דעת קהילתי גרידה. כדי שהעם היהודי בישראל יוכל לנסח ברית ייעוד הוא זקוק לתבנית חשיבה שונה ממה שיש בידו היום. שיקול הדעת צריך להיות לאומי, היונק את כוחו מהרוב האמיתי של העם ולא מהרוב היחסי הנמצא כיום בציון.

לעניות דעתי, רק הרוב שיהיה מרוכז בארץ ישראל יהיה בכוחו להמציא תבנית חשיבה לאומית בעזרתה הוא יוכל להתחיל לנסח את ברית הייעוד שלו.

רמזים לברית ייעוד לאומית                                                                                        

אם מתאמצים, אפשר לזהות את קצותיה המרוחקות. מצד אחד, הקצה התחתון יכול להיות הצטיינות, ייעוד בעל אופי של קבוצת "מכבי תל-אביב" והרוח שהיא מסמלת בימים בה היא זוכה בדבקות יתרה באליפויות. ובקצה העליון נמצא ייעוד בעל אופי של "אור-לגויים" על כל המשתמע מזה – חברתית, כלכלית, מדעית, מוסרית, וגם דתית והלכתית.

רק כדי לסבר את האוזן, הנה למשל ייעוד אפשרי .

ייעודה של מדינת ישראל יכול להיות בניית צומת דרכים שיאפשר אינטגרציה בין תרבויות המזרח והמערב.

המסורת היהודית פיתחה בעמל של אלפי שנים אינטגרציה מאוד מורכבת בין מושגי יחיד וחברה. היא נרתמה להוציא לפועל ולנהל ביעילות במשך מאות שנים, מערכות ארגוניות, כלכליות, קהילתיות ומשפטיות.

ייתכן שעל בסיס מיזוגן של תת-התרבויות בישראל הצעירה – יוצאי עדות אשכנז ויוצאי עדות המזרח – ניתן לבנות כיווני יצירה ברמת ייעוד תרבותי של עם מתחדש. ייעוד כזה יוכל לתפוס מקום חשוב בין ייעודי האומות המתקדמות המודרניות ויתן מנוח לסכסוך שלנו עמן.

4. הכוח המניע של הסכסוך הישראלי ערבי

עם אשר רוצה להטביע את חותמו בהיסטוריה חייב לנסח ברית ייעוד ייחודית שתאגד סביבה את רוב רובו של העם ויהיה בה כדי לסחוף ולשכנע עמים אחרים בצדקת מדיניות החוץ והפנים שהוא נוקט. אחרת, עם זה לא יוכל להטביע את חותמו בהיסטוריה ויהיה נגרר ונדחק מחבר מנהיגי העולם. לכל עם מעמי תבל יש ברית ייעוד בהירה ומנוסחת במידה רבה או מעטה. לא לכל העמים יש ברית ייעוד ייחודית. עמים ללא ברית ייעוד ייחודית כלשהיא נוטים לנדוד או להתמזג עם קבוצות אחרות במהרה—ראה מדינות הברית של צפון אמריקה.

יתרה מזו, עם אשר מוצא את עצמו בקונפליקט עם קבוצה אחרת שבסביבתו זקוק להגדרת ברית ייעוד ייחודית או זהות עתידית ברורה ומסכמת כדי לבסס סביבה את זכות קיומו. זה למיטב הבנתי מקור הכוחות המניעים את הסכסוך בין ישראל לשכנותיה.

נדמה, כי הכוח המניע של הסכסוך בין ישראל לעמי האזור ובין ישראל למרבית שאר העמים הוא בעיקרו משבר זהות. כדי שהסכסוך בין ישראל לעמים ימצא את פתרונו, פן חדש בזהותו של העם היהודי צריך להיוולד – ייעוד הלאום.

ייעוד הלאום הזה הוא הכרחי משום שבלעדיו שיבת ציון לעולם לא תוכל לתת מענה ל"עוולות המוסריות" שהיא יצרה בהתישבותה בלב תרבות שונה ולאום אחר מתהווה.

רק כשהעם היהודי יבהיר לעצמו את ייעודו הלאומי בחבל ארץ שמרביתו מאוכלס בתרבות ובדת שונים תמצא לו זכות קיום בקהל העמים בכלל ועמי האזור בפרט. אין זה אומר שזה יהיה קל, אך לפחות יהיה ברור לכל מי אנחנו ומה ייעודנו ההיסטורי לעתיד לבא. כשליושבים בציון יהיה ברור מה ייחודם ותרומתם כלאום, אפשר יהיה להתחיל לנהל משא ומתן לזכות קיומנו במרחב האזורי והכלל עולמי. העמים ימשיכו להתווכח איתנו. אך הוויכוחים יהיו בין שווים. הם ימשיכו לטעון שיצרנו עוולות, אך נוכל להשיב שזה היה הכרחי עבור מטרה אחרת נעלה שתביא מזור לאזור ותתן את תרומתה לקהל העמים האחרים. אין ספק שחובת ההוכחה תשאר מוטלת עלינו לשנים רבות מאוד.

6. מגמות בסכסוך

המשתמע מהדברים הוא כי נותרו עוד חמישים שנה להמשך הסכסוך. להערכתי, אנחנו רק במחצית הדרך אל קבלתנו לחיק האזור. בדרך אנו עשויים לראות תקופות של התמתנות באלימות, תקופות של התגברות באלימות ותקופות של שלום יחסי, שלום קר, ועוד.

מתחת לפני השטח תמשיך האדמה לרחוש משום שהעם בישראל עדיין לא התחיל את תהליך הבירור בדבר זהותו הייעודית כעם מודרני ודמוקרטי. הרבה כוחות ימשיכו למשוך את הזהות הזו לכיוונים שונים ומנוגדים. יהיו כאלו שירצו לראות את ייעודה של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה – כפי שכל מדינה מודרנית אחרת מגדירה את עצמה. יהיו כאלה שירצו לראות את ייעודה כישות דתית – כפי שחלמו עליה במשך אלפי שנים. יהיו כאלה שירצו לראות את ייעודה כמגה-פוליס וכמוקד כלכלי וטכנולוגי (Technology Hub) – כפי חלומם של הרבה אנשי עסקים שרוח הגלובליזציה מפעמת בהם. ויהיו אחרים שירצו למשוך את ייעודה לכוונים חדשים שעוד יצוצו במשך השנים.

הייעוד צריך להיות ייחודי לעם היהודי, לעברו ולמידת הבנתו את העתיד של המין האנושי. כל פשרה אחרת לא תחזיק מעמד ולא תיתן מענה ללחצי אומות האזור ואומות העולם.

הלחצים הללו יבואו לידי ביטוי בעיקר בלחצים להגדרה גיאוגרפית של העם היהודי-הישראלי. כל עוד העם הזה לא מיסד את זכותו בהגדרה ברורה על ייעודו, לא יוכל לעמוד בלחצים אלו ולא תשקוט הארץ. לא בגלל שהעם היושב בציון לא רוצה ולא יתאמץ להביא שקט, אלא בגלל שטרם הגדיר את זכותו לשקט.

עוד נכונה דרך חתחתים בתהליך ביניים זה עד אשר העם יצליח להגדיר לעצמו את ייעודו. עם כל הצער באמירה הבאה, אין להוציא מכלל אפשרות גם מלחמת אזרחים העלולה חס ושלום להאט את התהליך ולהכניסו לשנים של תבהלה, אובדן נפשות ואובדן דרך נוראיים.

7. הערכת מצב אופטימית

על אף מגמות אלו, בסופו של עניין, העם היהודי מגיע עד הלום לנקודת ציון עליה חלמו דורות של נדכאים ומאוסים. הוא מגיע עם מטענים בלתי נדלים של ניסיון היסטורי, של תבונה שנרכשה בעמל וביגון רב. הוא מגיע עם חוצפה ולחלוחית של אדם צעיר, דינאמי, ואופטימי בד בבד עם עור מחוספס של זקן בעל ניסיון ושבע תלאות.

מעולם לא היה העם הזה מוכן טוב יותר למשימה שהוטלה עליו. אחר 4000 שנה של עליות ומורדות, של התנסויות ומכשלות, הוא מגיע במצב הטוב ביותר שהיה מעודו. מלבד פרקים קצרים בהיסטוריה ארוכת השנים שלו, העם הזה מעולם לא היה מאורגן כל כך טוב. מעולם לא היו לעם הזה מוסדות פוליטיים – לוקאליים ובין לאומיים – במצב כה ויטאלי וזוהר. מעולם לא היה רוב העם בעל זכויות וחירויות כה רבות במושבותיו בתפוצות ועל אדמתו ארץ ישראל. זה אלפי שנים שלא ידע להחזיק בחרב ולגונן על עצמו. זו לראשונה מזה אלפיים שנה שיש לו מעמד אסטרטגי בינ"ל, ומעמדו זה הולך ומתחזק ככל שהשנים עוברות. נכון, האיומים על קיומו הם רבים ומעוררי חלחלה, אך זו לראשונה בהיסטוריה שלו שבעלת בריתו היא מעצמת-העל החשובה ביותר בתקופתה[1].

למיטב הבנתי, לא היה דור כל כך מוכן להירתם למשימה של ניסוח ייעוד כמו הדור הזה. מה שעדיין חסרים לו הם הכתפיים הרחבות של מרבית העם עליהן הוא יכול להישען. כתפיים אלו יכולות לתת לו את המשענת המוסרית לקבוע לדורות רבים הלכה ואת העוצמה הרוחנית להגדיר מחדש את יהדותו ואת מרכיבי זהותו, בפלטפורמה לאומית שונה.

ההנחה במאמר זה מונעת מאמונה גדולה בכוחותיו של העם היהודי. גם אמונה בכוחות טרנסצנדנטליים העוזרים לו לצלוח בכבוד את האתגר ההיסטורי הזה. גם מבלי להזדקק לאמונות, אפשר לבסס את ההשערה כי הכוחות המפעמים בו מצביעים על פוטנציאל גדול להצלחה. אמנם, אם הוא לא יצליח, אין המשמעות שהכל ישאר מדשדש כך. משמעות הדבר היא שהאפיזודה הזו, המכונה מדינת ישראל, תתרסק לרסיסים והנותרים מהעם היהודי יתפזרו בין האומות לעוד אלפיים שנה – אם לא לעד. חשש זה בלבד יש בכוחו לייצר עתיד מבטיח.

שלא יהיה ספק, לעם הזה יש נטייה לא להעריך נכוחה כמה טוב מצבו. העם הזה, בכל מקרה, לא אהב ולא אוהב לקחת על עצמו משימות ותפקידים היסטוריים. הוא תמיד עשה את ההחלטות המכריעות בקיומו תחת הר שניצב עליו כגיגית. ואין שום ערובה שהוא לא יתחרט על מעשיו אחר שתצלח דרכו. כזה הוא העם הזה. אך נראה כי כל הסימנים מצביעים על כך שהוא מוכן למהלך האחרון לפני לידתו הסופית. אחר כך יתחילו חייו להיות יותר נורמליים.

8. תסריטים אפשריים לפתרון הסכסוך                                                                       

בסוגיית יישוב הסכסוך הגיאוגרפי בין העם היהודי-ישראלי ובין העם הפלסטיני אפשר לראות שני תסריטים אפשריים. האחד תסריט אופטימי לכל הצדדים והשני, אופטימי פחות:

בתסריט האופטימי, אפשר להניח, כי הצדדים ינסחו כל אחד את ייעודו הלאומי ויבואו להכיר זה בערכו של זה. כמובן אם הפלסטינים יפתחו ייעוד ברור ומוסרי אזי נוכל לדור יחדיו בארץ בכבוד ובאינטרסים הדדיים. אם הפלסטינים לא יצליחו לנסח ייעוד ברור ומוסרי, העולם יפעיל עליהם לחצים שלא ישאירו להם מנוס אלא להתקפל למינימום האפשרי ולקבל את דין האומות בלית ברירה. בבחינת תמונת ראי למצבם של היהודים בישראל של היום.

בתסריט הפחות אופטימי, הפלסטינים ינסחו ייעוד המתנגש ברציונאל הייעוד של היהודים. במקרה כזה הייעוד בעל התוקף המוסרי הגבוה ביותר הוא שינצח. ההכרעה יכולה להיות הכרעה משפטית של מרבית אומות העולם או הכרעה בשדה הקרב. אחר ההכרעה שני הצדדים יצטרכו למסד מנגנונים ומוסדות שמאפשרים חיים ראויים למי שידו תצא על התחתונה.

9. סוף דבר במחשבה תחילה                                                                                       

 בכנות הראויה, קורא יקר, עתידנים אינם מאמינים שיש באמת מרחב כזה שמכנים אותו "עתיד". כל התיאוריות – החל מתורת היחסות של איינשטיין וכלה בתיאוריות היותר חדישות טוענות שמבחינה פיסיקאלית התחושה שהזמן עובר אינה אלא פיקציה קוגניטיבית. עבר, הווה ועתיד אינם אלא תהליכי עיבוד אינפורמציה של יחיד ושל קולקטיב.

מבחינה זו הדברים השטוחים במאמר זה אינם אלא ניסיון לבנות סכימה בעזרתה נוכל לבנות סביבה שתענה לצרכיו של העם היהודי בישראל. קרי, פתרון הסכסוך עם עצמנו ועם סכמות אחרות של אנשים הסובבים אותנו במזרח התיכון ומעבר לו.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של פרק בספר שכותרתו: צופן העתיד, העוסק בעתידה של מדינת ישראל בהוצאת ידיעות ספרים. הספר מביא 16 תחזיות בכלכלה, ביטחון, חברה וזהות ישראלית עתידיים.

[1] יהיו שיטענו מחד, שאין זה מבטיח למדינת ישראל דבר לעתיד, ומאידך ברית זו היא דווקא בעוכריה. מכל מקום, ברית זו נחשבת לנכס האסטרטגי החשוב ביותר למדינת ישראל עד כה.

הוסף תגובה

SHARE THE WORLD:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב google
Google+

אנא הזינו את המייל שלכם

כדי להוריד את הקובץ

‏‎Gilberto Venturas‎‏ ‏‎(Rabino Ventura)

Prof. David Passig

Prof. David Passig is a futurist, lecturer, consultant and best-selling author who specializes in technological, social and educational futures. He holds a Ph.D. degree in Future Studies from the University of Minnesota, Twin Cities, USA. Prof. Passig is an Associate Professor at Bar-Ilan University (BIU), Ramat-Gan, Israel, in which he heads the Graduate Program in Communication Technologies as well as the Virtual Reality Lab. Prof. Passig has consulted for many corporations as well as public and private sector institutes. He is the chair in one of his own FutureCode Ltd., which develops and employs tool-kits of computerized Futures methods in decision making processes. He is a co-founder of ThinkZ, Ltd., which develops IoT technologies. He has consulted in Israel, Asia, Europe South and North America. He has served as the chief advisor to the Commissioner for Future Generations in the Israeli Parliament. Among his many activities, he is a member of the Israeli National Council for Research & Development. His bestseller books are: “The Future Code,” “2048” and “Forcognito – The Future Mind”. Each has received Israel's coveted Gold Book Award www.thefuturecode.com.

After filling in your details, an invitation will be sent to you by email