הגיור: מחלוקת בין הפסיקה הספרדית לפסיקה האשכנזית
וההבדל בין הגישה המקרבת לבין הגישה המחמירה
מדינת ישראל מאז הקמתה, מתחבטת בבעיית קיבוץ הגלויות שמביא בעקבותיו נשואי תערובת, הצורך לגייר את אלו, שבדר"כ הם מזרע ישראל אך אינם נחשבים יהודים על פי ההלכה.
כל קברניטי המדינה ראו בגיור צורך קריטי, הן מהבחינה הדתית והן מהבחינה הלאומית, וכולם חפצים בגיור הלכתי אורטודוקסי, שיהיה מקובל על כלל ישראל. כבר אז הרבנים נדרשו על ידי ממשלות ישראל השונות לשבת על מדוכה זו, ולהציע פתרון מעשי לבעייה.
למעשה מדינת ישראל כשלה, וכיום יש במדינת ישראל כחצי מיליון זקוקי גיור, ללא מענה אמיתי. השאלה פשוטה, האם במדינת ישראל ניתן לגייר כל המבקש להתגייר הרוצה להיות יהודי, ולפחות יהיה מסורתי כרוב העם הישראלי, כשברור שלא יקיים את כל המצוות, או שיש לעמוד על הצורך לוודא כי המתגייר יהיה דתי המקיים את כל המצוות.
זו בעצם מחלוקת מהותית בין הפסיקות. מי שהיה הרב הראשי לישראל בהקמת המדינה, הרב הספרדי הרב עוזיאל, כאשר התייחס לבעיית נשואי התערובת, הוא כתב במפורש, שמי שבא להתגייר וכוונתו אמיתית להיות חלק מהעם היהודי, אין צורך להכביד עליו, ולהתנות את גיורו חיב שמירת כל המצוות. הרב עוזיאל נימק את דבריו בהרחבה, והביא פסיקות ברורות בספריו!.
זו היתה הפסיקה המקובלת על מרבית הרבנים הספרדים בפזורת ישראל בגולה, שגיירו לפי הצורך כל הבא להתגייר, ועל פיה נהגו גם כאן ביחס לעולים לארץ ישראל. מה גם, שיש עדיפות למבקשי הגיור עקב עלייתם לארץ, כשמרכז חייהם יהיה במדינה יהודית עם צביון יהודי, בארץ ישראל.
הרבנים הראשיים כאבו את הבעיה שרק הלכה והחריפה, ובתקופתו של הרב יצחק ניסים כרב ראשי, נעשה נסיון למנות מקרב הרבנים הגדולים הספרדים המוכרים, כגון הרב יצחק אבוחצירא מרמלה, הרב חיים דוד הלוי מראשון, הרב משה מלכה מפתח תקוה, שהם יהיו האחראים על הנושאים הללו. אולם, תמיד היתה התנגדות של רבנים אשכנזים בעלי גישה מחמירה, הדורשת קיום מצוות מלא למתגייר. והם פרסמו את פקפוקם לתוקפם של גיורים הללו.
אלא, שככל שהמדינה התפתחה והצורך בגיור גדל, גדלה ההתנגדות מצד הרבנים האשכנזים, לגיור שלא יביא בעקבותיו שמירת מצוות ברמה דתית.
לאורך כל השנים הממשלות השונות דחקו ברבנות הראשית להציע פתרונות לבעיה, שבלעדיה המדינה תצטרך להתמודד עם קשיים גדולים. הכוחות הפוליטיים השונים ניסו להשפיע על הגישה הרבנית, ובתקופה המזרחי-המפד"ל, שהיתה בעלת השפעה גדולה ולמעשה שלטה ברבנות, בכל זאת היה מענה כמעט לכל הדרישות, ולמרות הקשיים, הרבנים האשכנזים כמו הרב פרנקל, הרב בארי ועוד אחרים, גיירו ככל הנדרש למרות הכל.
הרב שלמה גורן, שהבין את גודל הבעיה והצורך בפתרון פעל בהתאם, ולא תמיד עלתה בידו. לעומתו, הרב עובדיה יוסף המוכר כפוסק נועז ומקל, לעיתים דיבר בכמה קולות, וקשה מאוד לעמוד על קו אחיד בגישתו, ועם הזמן, ככל שנהפך למנהיג מפלגה חרדית פוליטית, יישר קו עם העולם החרדי, למרות שעדיין אפשר למצוא אצלו גישה יותר מקלה בגיור, ובהרבה מקרים פעל הלכה למעשה בגישה זו שאף הותקף עליה.
אולם, עם השינויים הפוליטיים והתגברות כוחם של המפלגות החרדיות, והשתלטותם למעשה על הרבנות, גם הרבנים הספרדיים יישרו קו עם הגישה המחמירה, והפסיקה הספרדית המקרבת הושתקה, הועלמה, והפכה ללא לגיטימית.
המחמירים ראו בגיור בעיה השקפתית אף יותר מבעיה הלכתית, ומכאן מאבקם הנוקשה והאלים מאוד. ובתעמולה ארסית, מכפיש כל מי שמציע לנקוט בגישה מקרבת, שההלכה מאפשרת אותה.
מדינת ישראל לא הבינה בקוצר ראייתה, כי במו ידיה הכשילה את עצמה, כשבעקיפין היא דחקה את רגלי המתונים, ונתנה את הכוח בידי הקיצוניים. ולמרות כל הכוחות והמשאבים שהושקעו בהקמת ועדת נאמן, ועדת נסים והצעות חוק שונות, כולם הוכשלו.
למרות שקיים מערך גיור, המערכת הזו נועדה רק להצדיק את עצם קיומה בלבד, ואינה עונה על הצורך, וכשהיא כבר מגיירת הרי זה רק כדי להציג למדינה שהיא בכל זאת עושה משהו, אחרת היא תחוסל.
מה שהציבור לא יודע, שלמעשה זו מחלוקת בין הגישה הספרדית, לבין הגישה האשכנזית המחמירה, וכמו באלפי הלכות, גם כאן זו מחלוקת הלכתית.
המחלוקת ההלכתית והאידאולוגית בגיור, עתיקה מאוד עוד מימי הלל ושמאי, וכידוע תמיד ההלכה נפסקה כהלל. גם בגיור למעיין במקורות ההלכה, בתלמוד וברמב"ם, רואים שניתן לגייר כמעט את כל מבקשי הגיור בארץ ישראל.
לגישה האשכנזית-המחמירה, אין שום פתרון, אמיתי לבעיה, והיא מביאה כאוס והתבוללות.
אמנם אף בעולם האשכנזי, לאורך השנים לא מעט מפוסקי ההלכה דגלו בדרך זו בגיור מסיבות שונות, ובהרבה מקומות, הרבנים פחות או יותר פסקו כגישת הפסיקה הספרדית, אך ככל שעבר הזמן וכוחם של המחמירים הלך והתגבר, אימתם הוטלה על מרבית הרבנים האורטודוקסיים.
הבעיה בזמננו הרבנים הספרדים עם הגישה המקורית ברוח בית הלל והרב עוזיאל ובני דורו, כמעט אינם בנמצא, הוותיקים נעלמו או הושתקו, והצעירים גודלו על ברכי החרדיות האשכנזית, שלעיתים הפכו ליותר קיצוניים.
לצערנו נשארו מעטים הדוגלים ברוח זו, ואם המדינה לא תתן כוח ומעמד, למנהיגות הרבנית המתונה, ספרדית ואשכנזית כאחד, מנהיגות רבנית שיכולה להציע פתרון, לא ישתנה כלום, הבעיה תגבר, והשלכותיה הקשות מי ישורם.
מעבר לכך שזהו צורך לאומי, זהו גם אינטרס לציבור הכללי המסורתי והדתי, והוא משמר את גבולות הגזרה של העם היהודי, שאותם זרע ישראל לא יפלטו החוצה.
קברניטי המדינה וכל מי שאכפת לו, מנשואי תערובת, מהתבוללות, מאיבוד חלקים מזרע ישראל, מהתגברות האיבה נגד הדת בחברה הישראלית, חייב להבין, שאין ולא יהיה שום פתרון אמיתי לבעיית הגיור, אם לא נאמץ את הפסיקה המקרבת, ואנו חייבים לאמץ את הפסיקה ההלכתית בלבד ולדחוק את הגישה המחמירה שאינה פותרת את הבעיה בסופו של דבר.
